כל הילדים בגן של אלעד התחפשו כמעט לאותו דבר. כמעט כל הבנות התחפשו לפיה כזאת או אחרת או למלכה וכל הבנים התחפשו לפאוור ריינג'רס או ספיידרמן. כולם חוץ מאלעד. אלעד התחפש לדבורה והוא היה כל כך מתוק וחמוד וממש שמחתי שאף אחד מהילדים האחרים בגן לא התחפש לדבורה.

מאוחר יותר כששאלתי את אלעד למי הייתה את התחפושת הכי יפה בגן, הוא ענה שהתחפושת שלו הייתה הכי יפה.

קריאת המגילה עם הילדים הייתה קצת יותר מסובכת. בערך דקה אחרי תחילת הקריאה במגילה, אריאל החליט למשוך בחוט שהיה חלק מהתחפושת של אהרן (הכהן) ולא הסכים להרפות, מה שגרם לאהרן לנוע באי נוחות בכסא הצפוף (שניהם ישבו על אותו כיסא והיה חם ומחניק בבית הכנסת ברמות שאי אפשר לתאר, עד שהדליקו את המזגן). מהון להון הם התחילו לריב ואריאל התחיל לצרוח ולא נרגע עד שהוצאתי אותו החוצה (בעצם גם אז הוא לא ממש נרגע). בכל פעם שניסיתי לחזור לבית הכנסת הוא צרח שוב ולא עזב אותי ולכן פשוט לקחתי את כל הילדים והלכנו הביתה.

בבית הקראתי לילדים את המגילה ואהרן הקפיד למחות את זכר המן בכל פעם שקראתי בשמו (של המן).

למחרת הלכתי למניין של 6:45 בבוקר והגבאי הודיע שזהו "מניין ללא רעש. מי שרוצה לעשות רעש שילך למניין של 8". זה לא עזר לו יותר מדי, כי בכל זאת היו כאלה שבכל "המן" הרעישו. חשבתי שזה מוזר והתפלאתי שהם לא הפסיקו אחרי כמה פעמים.

מאוחר יותר היה מניין שבו נשים קוראות לנשים את המגילה. אשתי מעולם לא הייתה בקריאה כזאת, אך זה לא הפריע לה להתנדב לקרוא פרק. מאוחר יותר היא סיפרה לי שהיא מאוד התרגשה ושהקריאה ממגילת קלף שונה מקריאה ממגילה "רגילה". אני לא יודע מאיפה צץ לאשתי הרעיון לקרוא במגילה, אך היא טענה שיותר מחצי מנשות השכונה היו במניין הזה.

הקהילה ארגנה משלוח מנות קהילתי, שמשמעותו שכל משפחה שמשתתפת שמשלוח המנות הזה נותנת סכום מסוים ולבסוף כל משפחה מקבלת משלוח אחד גדול עלם רשימת השמות של המשפחות שהשתתפו במשלוח המנות הקהילתי. כל הרווחים מהמשלוח מנות הולכים לצדקה וכך למשל אצלנו, כל המצרכים נקנו מספקים של עסקים בשדרות והרווחים נתרמו לישיבה התיכונית.

אני חושב שמשלוח מנות קהילתי זה רעיון מאוד יפה, אך זה לא פוטר מהחובה לתת עוד משלוחי מנות אישיים ואז נוצר מין מצב שלחלק מהחברים נותנים משלוח מנות קהילתי ולחלק משהו יותר אישי. אני מקווה שאף אחד לא נעלב מזה.

במוצאי שבת אשתי עברה על החדר הישן שלי בבית של ההורים שלי ומילאה שקיות זבל בכל מה שפעם היה יקר לי ואת הכל זרקה לפח. אני לא יודע מה בדיוק היה שם וגם לא ממש רוצה לדעת. אם זה היה תלוי בי, הייתי שומר הכל.

אבל אני מניח שהגיע הזמן להיפטר מהדברים האלה ועצם זה שהסתדרתי כל השנים מאז שעזבתי את הבית בלי כל הדברים האלו, אני מניח שזה מעיד על כך שאני לא ממש צריך את אותם דברים.