בתחילת השבוע הלכתי לבית המרקחת. השעה הייתה שעת ערב ובית המרקחת היה מלא. לקחתי פתק ועמדתי בפינה, לא הרחק מהרוקחים שחילקו תרופות לחולים הרבים שגדשו את בית המרקחת באותו ערב.

הבטתי בפתק ששלפתי ואז בלוח שהיה תלוי על הקיר. 30 מספרים הפרידו בינינו.

עמדתי וחיכיתי בסבלנות וכשנשארו 10 אנשים לפני בערך, התפנה כיסא והתיישבתי עליו.

אך לא לאורך זמן.

צלצול הטלפון הנייד שלי קטע את מחשבתי כשנותרו 8 אנשים לפניי בתור. על הקו הייתה אשתי: "אמתי פתח את הראש, בא מהר!".

עזבתי את בית המרקחת וחזרתי מיד הביתה. בדרך התקשרתי ודיברתי עם אהרן שסיפר לי שאמתי התעלף ושהוא אמר תהילים כדי שהוא יתעורר (מאוחר יותר אשתי אמרה שאמתי לא איבד את ההכרה, אבל אהרן באמת אמר תהילים כדי שלא יתעלף).

מהבית, חזרתי שוב לקופת החולים, רגע לפני שסגרו את הדלתות. נכנסתי מיד לחדר האחות והצבעתי על המצח של אמתי שדימם מחור עמוק שנפער בין הגבה למצח. זה לא נראה טוב.

האחות סימנה לי לשבת והמשיכה לדבר בטלפון.

הסתבר לי שהיא היתה באמצע קביעת תור לחולה אחר. אני קיוויתי לטיפול רפואי מיידי, אך להפתעתי, שום דבר לא בער לאחות שמצידה הציעה לאיש מעבר לקו הטלפון מגוון אפשרויות של תורים וגם לא שכחה לעדכן אותו כיצד עליו לנהוג ביום הבדיקות.

כשהיא סוף סוף סיימה את השיחה, היא התפנתה אלינו והודיעה לי שכנראה שאמתי יצטרך תפרים ושאקח אותו לחדר מיון.

היא לקחה אותנו לרופאת ילדים שאיששה את האבחנה של האחות ואף אמרה שעדיף שנלך למיון (ולא לטר"מ) כי במיון פלסטיקאי יתפור את החתך ואילו בטר"מ זה יהיה רופא "רגיל" ולא מומחה לתפרים.

אז נסענו לחדר מיון בשניידר.

בחדר ההמתנה של חדר המיון, ישב איש שנראה עצבני. על המרקע הייתה התכנית "עובדה" עם אילנה דיין והכתבה ששודרה הייתה על האם מבית שמש שהתעללה בילדיה. האיש העצבני חיכה שהכתבה תסתיים וברגע שהיא הסתיימה, הוא קם ושאל שאלה רטורית: "למישהו אכפת אם אני אחליף את זה?" אמר ומיד עבר בין הערוצים.

"תשאיר, יש ארץ נהדרת" אמרתי בקול חלש, אבל האיש לא שמע, או שבחר להתעלם. הוא המשיך לעבור בין הערוצים עד שהגיע לערוץ 10, שם שודר משחק כדורגל כלשהו. זה מה שהוא חיפש.

האיש תפס מקום קרוב יותר לטלויזיה ושמתי לב איך בבת אחת כמעט כל יושבי חדר ההמתנה איבדו עניין במתרחש על המרקע, חוץ מאותו איש, כמובן.

אשתי סברה שהאיש התיישב בחדר ההמתנה כי הוא רצה לראות את המשחק, אבל אני לא יודע אם זה נכון.

כשקראו בשמנו, נכנסנו לחדר אחר שבו אחות בדקה את אמתי ואמרה שאולי ישימו לו תפרים ואולי ידביקו לו את החתך. "בקופת חולים אמרו לנו שהוא יצטרך תפרים" אמרתי לה (אם כבר הגעתי עד לשניידר, שיתנו לי שירות מלא! ).

"מה שהרופאה תחליט" אמרה האחות.

"היא פלסטיקאית?" שאלתי את האחות.

"לא, היא כירורגית".

משם היא הפנתה אותנו למסדרון שבו חיכינו לרופאה שתתפנה.

בינתיים, התחילו צעקות מכיוון דלפק הקבלה.

"איזה מין שירות זה? 12 שעות אחרי ניתוח הוא צריך לחכות ככה? תתביישו לכם!" עמדה אישה וצעקה על פקידות הקבלה.

"גברתי, זה חדר מיון פה, כולם צריכים עזרה דחופה" אמרה פקידת הקבלה, אבל האישה המשיכה לצעוק.

זה מדהים איך תמיד בחדר מיון יש מישהו אחד שצועק על פקידי הקבלה כאילו שזה יזרז במשהו את הטיפול בו.

אחרי זה, עבר זוג חרדים עם עגלה ועליה לחמניות בשקית שעליה היה כתוב "ויזניץ" ומשקה טרופית. "קחו, בתיאבון" הם אמרו.

ולקחנו. היינו ממש רעבים ולא הספקנו לאכול שום דבר מאז הצהריים. אני חושב שהם עושים מצווה גדולה בזה שהם עוברים בכל חדר המיון (ואולי בעוד מחלקות של בית החולים) ומחלקים אוכל לממתינים. באמת כל הכבוד להם וזה ממש יפה.

הרופאה בדקה את אמתי ומיד אמרה שהוא יצטרך תפרים.

מאוחר יותר, הנחנו את אמרתי על המיטה, ועטפנו אותו בסדין כדי שלא יוכל לזוז, אשתי תפסה לו את הרגליים, אני החזקתי לו את הידיים, האחות החזיקה לו את הראש והרופאה תפרה. ואמתי צרח ובכה.

אשתי לא יכלה להסתכל כשהרופאה תפרה וגם לי זה היה מאוד קשה לראות.

לאחר שהרופאה תפרה 4-5 תפרים שוחררנו לביתינו, עייפים ותשושים (וכואבים בשביל אמתי).

למחרת הוא כבר התנהג כאילו שום דבר לא קרה (ובעצם לא סיפרתי לכם שאת המכה בראש הוא קיבל מהשפיץ של המיטה) ורק לנו כואב לראות את התפרים.

בשבוע הבא יוציאו לו אותם.