"היי, אמא. מועדים לשמחה".

""מועדים לשמחה, בחור טוב. איך היה החג?".

"היה לנו ממש חם בסוכה".

"היה חם בכל הארץ. תגיד, החבר הזה שלך, 'מילר' (שם בדוי), מה השם הפרטי שלו?".

"'גלעד'. למה? הוא הביא לי את הדואר שלי? (ביקשתי מגלעד מילר (שם בדוי) שימסור את הדואר מהדירה הקודמת שלי לחבר אחר שגר ביישוב שהוריי גרים בו כדי שהם ימסרו לי אותו. שניהם יצאו למילואים יחד והיו אמורים להיפגש שם)".

מישהו בשם 'גלעד מילר' נהרג ברצועת עזה. שמעתי על כך עכשיו בחדשות. אבל הוא היה חייל".

"גלעד מילרר במילואים עכשיו! בן כמה היה זה שנהרג?".

"אני אבדוק באינטרנט."

"טוב, אני אתקשר אלייך עוד מעט".

בדקות שעברו מאז התרוצצו בראשי התסריטים הכי גרועים.

 נזכרתי במיכאל ז"ל שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בזמן ששירת עם גלעד במילואים. חשבתי על גלעד, על טוב ליבו, על חיוכו המקסים, על החברוּת שלנו ועל כל הרגעים הטובים שלנו יחד.

חשבתי על כך שבטח מנסים להשיג אותי בפלאפון ולא מצליחים כי הפלאפון לא היה איתי.

חשבתי על כך שכדאי שנגיע הביתה במהירות כדי שאוכל להתקשר לחברים כדי לברר אם זה באמת הוא.

כעבור דקות ארוכות, הדוד של אשתי נכנס ומסר לי פרטים נוספים על גלעד מילר ז"ל שנהרג בחג ברצועת עזה.

נשמתי לרווחה. זה לא החבר שלי. 

אני מתאר לעצמי מה המשפחה והחברים של גלעד מילר ז"ל בטח מרגישים ולא הייתי רוצה להיות במקומם חס וחלילה.