| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 6/2003
 מעשה בכמה בלונים
אחרי שגיל -את העלתה בי הרהורים עצמיים באשר לאמיתות הגדרתי העצמית כ"בחור טוב", החלטתי לתת לה ולכם נימוק למה אני לא כזה בחור טוב. והריהו לפניכם:
לפני חודש-חודשיים הלכתי לתומי ברחוב כשלפניי צעדה חבורה של בנות. הבנות החזיקו בלונים וציחקקו להן כמו שרק בנות יודעות איך. השעה הייתה שעת ערב ובחוץ שררה אפילה. (טוב, אני מגזים, אבל חוץ ממנורות רחוב לא הייתה תאורה).
המשכתי להתקדם, הבנות עדיין לפניי, כשלפתע ראיתי 2-3 בלונים קשורים יחדיו בחוט על המדרכה.
הבנות כבר עברו את הבלונים (או שמא- הבלונים נפלו להן?) ולא היה לי ספק שאילו הבלונים של הבנות, הן בוודאי התייאשו מהן (כי מי יחזור לקחת 2 בלונים מסכנים?).
הרמתי את הבלונים והחלטתי כי הם יכולים לשמש את בני הפעוט כמשחק. ודאי וודאי כי הוא יעשה שימוש בבלונים יותר מחבורת הבנות הצחקניות.
המשכתי ללכת, הבלונים בידי, אבל רק כדי להיות בטוח שהבנות לא ירצו את הבלונים החזקתי אותם צמוד אלי מצד שמאל (כשעקפתי את הבנות שהלכו מימיני) ולאחר סיום העקיפה החזקתי את הבלונים מלפניי.
כנראה שאני לא כזה שמן כי מסתבר שהבנות ראו אותי עם הבלונים.
הבנות שהספיקו להגיע למכוניתה של אחת מהן, התחילו לצעוק בהיסטריה: "הבלונים שלי,היי!".
ואז אחת אחרי השנייה הן צעקו בערך כל שם של בן שהן מכירות:
"אילן!, איציק!...".
אבל את השם האמיתי שלי הן לא צעקו, אז לא הסתובבתי.
שמעתי מאחורי גם צפירות של מכונית, אבל לא הסתובבתי (מה אני, פרחה שכל ערס צופר לה?!).
המשכתי ללכת עד שפניתי ימינה בצומת ואז כבר הפסקתי לשמוע את הצעקות.
הבן שלי בכלל לא התעניין בבלונים, ואילו הבלונים התכווצו אחרי זמן לא רב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
