חני (שם בדוי) היא ידידה שלי. אנחנו לא כל כך קרובים, אך עדיין ידידים.

לפני שהתחתנה, ניסיתי לשדך לה כל מיני חברים שלי, שאת כולם דחתה (אחרי שיצאה עימם).

מאז שהתחתנה לפני כשנה, נפגשנו רק לעיתים רחוקות.

עם בעלה מעולם לא ניהלתי שיחה ארוכה, למרות שהוא נראה לי כמו בחור נהדר. הוא תמיד מחייך ונראה לי אחלה. פשוט לא יצא לנו לדבר.

בראש השנה (או אולי זה היה ביום כיפור?) ראיתי את חני שוב.

נולד לה אחיין חדש ואיחלתי לה "מזל טוב" ו"בקרוב אצלך", משום שלא יכולתי שלא לשים לב שחני בהריון.

כשסיפרתי לאשתי מאוחר יותר שחני בהריון, היא צחקה עליי שלא שמתי לב לכך קודם, משום שחני כבר בהריון מתקדם.

ביום כיפור, אמרתי לעצמי שאני חייב לומר לחני שבעלה בחור נהדר (סתם כי הוא נראה לי כזה), אבל לא הספקתי.

בשבת שעברה, שוב ראיתי אותו. החיוך הקבוע שלו לא היה נסוך על פניו, אך לא התייחסתי לכך. לחצתי לו יד ואיחלתי לו "שבת שלום". חני לא הייתה שם. בדרך כלל לא היינו מדברים אם חני לא הייתה לידו, אבל מאוד רציתי לומר לו שבת שלום אחרי שהחלטתי שהוא בחור נחמד ביום כיפור.

אתמול, שוב ראיתי את בעלה של חני. הוא עמד עם חבר טוב שלי, אבי (שם בדוי) ונראה קצת עצוב. שוב לא ייחסתי לכך חשיבות. לחצתי לשניהם יד והיה נראה כאילו הם בעיצומה של שיחת נפש. אבי הכיר בין חני לבעלה והיה יחסית קרוב אליו. אשתו  של אבי וחני הן חברות קרובות וחני תמיד הייתה בת בית בביתם של אבי ואשתו.

התפילה הסתיימה וההקפות עמדו להתחיל. יצאתי החוצה כדי לקרוא לבן שלי שיבוא לרקוד ואז פגשתי את אילנה (שם בדוי).

אילנה אמרה לי שהיא הולכת לבקר את חני.

שאלתי אותה למה ואז היא סיפרה לי שחני איבדה את העובר שלה, ארבעה שבועות לפני שהיה אמור להיוולד.

הייתי המום.

ברגע שראיתי את אבי, שאלתי אותו למה הוא לא סיפר לי והוא אמר שהוא לא יכל בגלל שבעלה של חני היה לידו כל הזמן.

הוא סיפר לי שלפני שבוע חני הפסיקה להרגיש את תנועות העובר ונסעה לבי"ח ושם הם קבעו שאין לעובר דופק והיא הייתה צריכה ללדת את העובר המת.

מסתבר שחבל הטבור נכרך סביב לרגל של העובר וזה מנע את אספקת הדם או החמצן לעובר ולכן הוא מת.

מהרגע הראשון ששמעתי על מה שקרה לחני לא הפסקתי  לחשוב על כך.

התלבטתי אם לומר לה משהו אם אראה אותה, אם לומר לבעלה (שבקושי מכיר אותי) משהו ואם כן אומר משהו- אז מה אומר?

למחרת ראיתי את בעלה של חני שוב. הוא היה כבוי ולא השתתף בריקודים של שמחת התורה. לא ידעתי אם לגשת אליו ושיתפתי את אבי בהתלבטות שלי.

אבי ייעץ לי לא לדבר איתו על זה.

הוא אמר שבעלה לא אוהב שאומרים לו דברים כמו "אתם חייבים להמשיך הלאה" וכדו'.

לא חשבתי לומר לו משהו כזה. חשבתי רק לומר לו שאני מאוד הצטערתי לשמוע על האבדן שלו ושל אשתו.

חני הגיעה לבית הכנסת גם כן. לא דיברתי איתה. לא ידעתי מה לומר לה.

מאוחר יותר, כשכבר כן רציתי לומר לה שהצטערתי לשמוע, היא לא הייתה לבד. גם הוא לא. חיכיתי להזדמנות לתפוס את אחד מהם לבד או את שניהם יחד, אך בלי אנשים נוספים, אך כבר לא הייתה לי הזדמנות כזאת.

הגנבתי מבט אליהם מדי פעם וראיתי את חני מחייכת לרגע. בעלה נותר כבוי.

בסוף לא אמרתי להם שום דבר.

לא הפסקתי לחשוב על המקרה הזה. אני לא יודע אם נהגתי כשורה בזה שלא אמרתי להם שום דבר. אולי עדיף לא לדבר על זה יותר ולתת לזמן לעשות את שלו אך מצד שני הייתי רוצה שיידעו שאני מצטער בשבילם.

אולי הם היו מעדיפים שאני לא אדע מהסיפור הזה בכלל ולכן אולי עדיף לא לומר להם משהו ולהתנהג כאילו לא שמעתי על מה שקרה להם. ואולי הם היו מעדיפים שאנשים לא ידברו על זה איתם. שלא תהיה להם תזכורת לאסון הגדול שפקד אותם.