בכל פעם שההורים שלי נוסעים לחו"ל, אנחנו אוהבים להשתלט להם על הבית.

בשבילנו, הבית הגדול שלהם הוא כמו חופשה בצימר. קשה להסביר את זה, אבל הבית שלהם פשוט מאוד נוח וגם יש לנו הרבה חברים בישוב שבו הם מתגוררים.

לכן, גם הפעם, כשההורים שלי טסו לחו"ל, החלטנו לבלות את סוף השבוע בבית שלהם.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שרגע אחרי שנכנסה השבת, שמתי לב שלא הבאתי איתי אינסולין.

היה לי מספיק לכמה שעות, אבל לא הבאתי בקבוק אינסולין חדש איתי. אולי אם לא היה לי את המנהג המגונה להחליף את האינסולין שבמשאבה (משאבת האינסולין) רגע לפני (או אחרי, כמו שקרה הפעם) ששבת נכנסת, הייתי מספיק עוד לנסוע לבית שלי כדי לקחת בקבוק אינסולין, אך לא חשבתי על כך מראש ולכן נתקעתי בלי אינסולין.

רצתי למקרר וחיפשתי שם בקבוק. פעם השארתי שם בקבוק ליתר ביטחון אבל אבא שלי החזיר לי אותו כמה חודשים לפני שפג תוקפו ומעולם לא נתתי לו בקבוק חלופי. לכן לא מצאתי אינסולין במקרר.

התחלתי לדאוג, אבל אז נזכרתי שאחד השכנים של ההורים שלי סובל מסכרת והוא בטח יוכל לתת לי בקבוק אינסולין. בלב שקט צעדתי לבית הכנסת ותרתי בעיניי אחריו.

אלא, שלא מצאתי אותו בבית הכנסת.

ליתר ביטחון שאלתי את אחד המתפללים איפה יושב ג'ורג' (שם בדוי כמו כל השמות שיופיעו בקטע הזה). "בדרך כלל הוא יושב שם" אמר המתפלל והצביע לעבר המקום שבו חשבתי גם אני למצוא את ג'ורג', אך ג'ורג' לא היה שם.

יצאתי מאולם התפילה ופגשתי את שולה, שלאמא שלה יש גמ"ח תרופות. "אולי יש לכם במקרה אינסולין?" שאלתי את שולה ושולה אמרה שהיא לא יודעת, אבל היא תשאל את אימה.

בינתיים כבר הייתי מאוד לחוץ.

חברים שלי קראו לי "הי, בחור טוב!! לאן אתה הולך?" אבל לי לא היה סבלנות או ראש אליהם ופשוט ירדתי במדרגות מתוך תקווה אולי אולי למצוא את ג'ורג'. אבל לא מצאתי אותו וגם שולה חזרה אליי לאחר שביררה עם אימה ותשובה שלילית בפיה.

"אולי תשאל את ד"ר פ'?" אמרה שולה. "אם לא תהיה לי ברירה אשאל את ד"ר פ'" אמרתי לה.

לא רציתי לפנות לד"ר פ', כי בדיוק נולד לה נכד כמה שעות לפני כן וידעתי שהיא תהיה טרודה בהכנות למסיבת ה"שלום זכר".

לאחר התפילה, שמתי את פעמיי אל עבר ביתו של ג'ורג'.

כשהגעתי לביתו, יכלתי להבחין מהחלון שהאורות דולקים, אך זה נראה כאילו משפחתו של ג'ורג' לא בבית. גם הרכב שלהם לא היה בחניה. לאחר כמה דקות שבהם הקשתי על דלת ביתם, חזרתי לבית הוריי וסיפרתי לאשתי שלא מצאתי אינסולין.

אשתי הציעה שאלך לשכן אחר שהוא נהג אמבולנס ואשאל אותו אם הוא יודע היכן להשיג אינסולין וכך עשיתי.

נהג האמבולנס אמר שאולי לברכה יש אינסולין ואם לא, אז כדאי לשאול את ד"ר פ', כי ד"ר פ' בטח תדע אם יש מישהו שצורך אינסולין בישוב.

אשתו של נהג האמבולנס שאלה אותי למה אני נראה כל כך "טוב" ואמרתי לה שאני בסדר, אבל אני פשוט מודאג.

משם הלכתי לבית של ברכה, שנמצא בצידו השני של הישוב.

אך למרבה הפלא, גם משפחתה של ברכה לא הייתה בישוב בשבת. לא נותרה לי ברירה ולכן הלכתי לביתה של ד"ר פ'.

ד"ר פ' חיטטה קצת בארונות שלה, אך אמרה שאין לה אינסולין. היא אמרה שיש לה 2 מטופלים שיש להם סכרת, אבל היא לא יכולה לומר לי מי הם בגלל חיסיון רפואי.

אמרתי לה שכבר הייתי בבית של ג'ורג' וברכה והם לא היו בבית, והיא אמרה: "ברכה? היא בכלל לא צורכת אינסולין".

ד"ר פ' אמרה שאין ברירה והיא תצטרך ללכת לבית של אחד המטופלים שלה ולשאול אם יש להם אינסולין והאם הם יכולים לתת לי קצת. היא אמרה שהיא לא יודעת אם הם בבית בכלל בשבת ובכל מקרה הבעיה הגדולה היא שיש לה מסיבת "שלום זכר" בבית שלה ולכן יהיה לה מאוד קשה לעזוב אותו.

היא אמרה שהיא תנסה לצאת בין 22:00 ל-23:00, אבל כשבעלה שמע את זה הוא כמעט התפוצץ: "את לא יוצאת מהבית לפני חצות!" אמר בנחישות.

"אני חייבת" אמרה הרופאה.

"לאן את הולכת?" שאל אותה בעלה.

"אני לא יכולה לומר בגלל חיסיון רפואי". אמרה הד"ר.

"תצטרכי לומר למישהו. או לבחור טוב או לי או לבת שלך, כי את לא יכולה לעזוב!" אמר בעלה ברוגז.

"זה יקח לי רק 15 דקות" אמרה הרופאה.

היה רגע ארוך של שתיקה רועמת, ואז אמרתי: "טוב, אז מתי יהיה זמן טוב לבוא ולראות אם השגת לי אינסולין?".

"תבוא ב-22:00" אמרה הרופאה. "אני אנסה לצאת לפני שהמסיבה תתחיל".

אמרתי "מזל טוב" וברחתי כל עוד נפשי בי.

חזרתי לבית הוריי, עייף ומודאג. לא יכולתי לאכול מרוב לחץ.

"במקרה הכי גרוע," אמרתי לאשתי, "אלך הביתה, אחליף שם את האינסולין ואשאר לישון שם". הנחתי שיקח לי שעתיים- שעתיים וחצי בערך ללכת לביתי, אך העדפתי לא לעשות את זה היות והדרך לא סימפטית כל כך.

קצת אחרי 22:00 חזרתי לביתה של ד"ר פ'. הבית המה אנשים שבאו לברך את המשפחה. לא יכולתי להגיע לרופאה שדיברה עם כמה נשים, אך הבת שלה סימנה לי שהרופאה הצליחה למצוא לי אינסולין.

נשמתי לרווחה ובבת אחת נרגעתי מכל הלחץ.

שוחחתי עם כמה חברים ואז עזבתי אותם לכמה רגעים כדי לדבר עם הרופאה ולראות האם השיגה לי את האינסולין הנכון.

הרופאה השיגה עט הזרקה שהיה בו את האינסולין הנכון (יש כמה סוגים של אינסולינים והייתי מתפשר גם על סוג אחר, אך למזלי היא השיגה את הסוג שבו אני משתמש).

הודיתי לה בחום ונשארתי עוד קצת לדבר עם החברים. הרמתי כוס "לחיים" עם בעלה של הרופאה והתנצלתי על אי הנוחות שודאי נגרמה לו קודם לכן. הוא מצידו התנצל גם כן ואמר שזה נבע מלחץ. אמרתי לו שאני מבין ונפרדנו כידידים.

בדרך פגשתי שוב את נהג האמבולנס ועדכנתי אותו שהשגתי אינסולין.

וכשהגעתי לבית הוריי החלפתי את האינסולין במשאבה והכל בא על מקומו בשלום.