השבוע לקחתי את אמתי ואלעד לטיפת חלב.
כשישבנו מול הרופאה, היא שאלה בפליאה אם זו הפעם הראשונה שרופא רואה את אמתי בן השנה וחצי ב"טיפת חלב".
אמרתי לה שכן.
"הייתם מטופלים במקום אחר, אולי?" ניסתה הרופאה.
"לא, לא. פשוט לא באנו" הרגעתי אותה.
"הוא יודע יותר מ-10 מילים?" המשיכה הרופאה בחקירתה.
"כן" השבתי לה בגאווה.
"הוא אומר צירופי מילים כמו: 'אבא בא'?" הקשתה הרופאה.
"לפעמים הוא אומר 'אבא הגיע'", אמרתי לה.
"אמתי, תבנה לי מגדל" אמרה הרופאה והניחה 4 קוביות קטנות על השולחן.
"אני אבנה" הכריז אלעד ומיד בנה מגדל.
"אני רוצה שאמתי יבנה מגדל" אמרה הרופאה, אך אמתי לא הגיב.
אלעד שוב התחיל לבנות מגדל ואז אמתי לקח את הקוביה האחרונה והניח אותה בראש המגדל.
"יפה" אמרה הרופאה.
"הוא יודע לזהות איברים בגוף?" שאלה.
"כן" אמרתי ומיד פניתי לאמתי: "איפה האף? שאלתי, אך אמתי לא הגיב.
"איפה הפה?". יוק.
החלטנו לוותר על נסיונות הדיבוב שלו ולאחר בדיקה קצרה הרופאה אמרה שהיא רוצה לראות איך הוא הולך.
הורדתי לו את הסנדלים אבל במקום שאמתי יתחיל לרוץ הוא התיישב על הרצפה.
"בא, אמתי, תראה לי איך אתה הולך" אמרה הרופאה, אך אמתי לא זז.

שתבינו, בדרך כלל אם הדלת פתוחה רק קצת, אמתי מיד רץ לעברה ובורח מהבית, מהר ככל האפשר ורחוק ככל האפשר עד שתופסים אותו. ועכשיו פתאום הוא התיישב ולא זז.
הוא גם דברן די גדול וחוזר אחרי מילים שאני אומר, יודע איך לזהות איברים בגופו ובאופן כללי לא יושב בשקט. אך הפעם, לכבוד הרופאה הוא הציג מצג שווא.

יצאתי מחדר הרופאה ואז הוא קם ורץ אחריי וסוף סוף הרופאה יכלה לראות שהוא יודע ללכת.

אחרי שיצאנו משם, והרופאה כבר לא הייתה באיזור, אמתי הצביע על האף שלו ואמר "אף".
אחרי רגע הוא הצביע על פיו ואמר: "פה".
כנראה שהוא פשוט לא רצה להשוויץ לפני הרופאה...