אוריה (שם בדוי) היה אחד מהמדריכים הראשונים שלי בבני עקיבא.

הוא היה ליצן כזה שאהב לצחוק ולספר סיפורים.

באחד ממחנות הקיץ, כשהיה יום ביקור הורים, וכל ההורים הגיעו לבקר את הילדים שלהם, הוא הבחין בחניכה שהתחבקה עם אימה.

אוריה חשב שזה יהיה משעשע אם הוא ירוץ (והוא רץ) לעבר האם בריצה מטורפת תוך קריאות "אמא! אמא!".

האם המבועתת, שלא הייתה אימו, כמובן, נבהלה מהבחור הגדול שרץ לכיוונה עם ידיים פרושות לצדדים כאילו הוא עומד לחבק אותה.

אך, אוריה לא חיבק את האישה. הוא המשיך לרוץ וחלף על פניה. כל זה היה קטע מצחיק ביותר שעד היום אני זוכר אותו היטב.

אוריה עזב את ההדרכה והתגייס לסיירת "דובדבן". אחותי, שהייתה מיודדת עימו לא האמינה לו שהוא בסיירת וחשבה שזה עוד אחד מהסיפורים הרבים שלו, אך זו הייתה אמת לאמיתה.

הוא מאוד סבל בטירונות. המפקדים התעללו בו, צחקו עליו לפני כל הפלוגה שהוא "ילד של אמא" כי אמא שלו התקשרה פעם למפקדים שלו.

הם השאירו אותו מספר שבתות ברציפות וביום הולדתו, כאשר כבר היה על האוטובוס עם הקיטבג מוכן לנסיעה לשבת, המפקדים שלו הורידו אותו משם והשאירו אותו בשבת בבסיס.

באותה מוצ"ש, הייתה אמורה להתקיים פעולה. הימים היו ימי "חודש ארגון", ואנחנו היינו אמורים לקבל את "השם החדש". בחודש ארגון בבני עקיבא, כל השבטים (קבוצות הגיל) צובעים את החדרים בסניף ועובדים על התצוגות שאותם הם יציגו בסיומו של חודש ארגון.

שבט הרא"ה שמקבל את "השם החדש" עובד הכי הרבה, כי הוא צריך גם לצבוע את הסניף וגם להכין קטעי קישור וגם להכין מופע דגלנות (ויש עוד דברים כמו עיתון חודש ארגון ועוד...). "השם החדש" שאותו השבט מקבל נהיה השם הקבוע של השבט ולאחר מכן הוא לא מתחלף (בניגוד לשאר השבטים הצעירים ממנו).

חיכינו ליאיר (שם בדוי), המדריך שלנו, שמשום מה איחר איחור ניכר. היינו לחוצים לגמור את כל ההכנות ולא ידענו למה יאיר מתעכב.

כשהוא סוף סוף הגיע, הוא נראה עצוב ורק אמר "אוריה... אוריה מת".

הלכנו הביתה המומים.

מאוחר יותר התברר שלאחר שהמפקדים של אוריה הורידו אותו מהאוטובוס והוא נשאר בבסיס, הוא התיישב לכתוב מכתב התאבדות וכך, בערב שבת, ביום הולדתו ה-20 הוא התאבד בירייה.

ביום ראשון חיפשתי בעיתונים מידע נוסף, אך רק ב"ידיעות אחרונות" מצאתי ידיעה בת שורה וחצי "חייל בן 20 נמצא ללא רוח חיים בבסיס טירונות...".

הלכתי באותו יום לישיבה, אבל שיחררו אותי ואת שאר חבריי לשבט מהלימודים. מאוחר יותר הלכנו ללוויה שלו.

אני זור שדיברו על כך שאסור לקבור מישהו שהתאבד בבית קברות (או משהו כזה) ולכן מניחים שהוא חזר בתשובה רגע לפני שלחץ על ההדק ולא רצה באמת להתאבד וככה אפשר לקבור אותו בקבר רגיל.

ההורים שלו לא הניחו לצבא.

הצבא לא רצה להראות לאבא של אוריה את תחקיר האירוע ואבא של אוריה הפך שולחנות עד שלבסוף השיג את התחקיר.

הוא נאבק בצבא ותבע ששיטות העינויים שהחיילים עוברים באימונים ייפסקו.

אני לא יודע לאיזה תוצאות הוא הגיע, אבל אני חושב שהוא הצליח במאבקו.

בכל שנה בחודש ארגון (חודש חשוון), אני נזכר באוריה.

ת.נ.צ.ב.ה