מישהי השאירה את התגובה הזאת אצלי בבלוג היום וחשבתי שראוי לפרסם אותה כאן, במיוחד בתקופה הזאת שלפני ראש השנה:

היי בחור טוב, אני לא יודעת אם תזכור אותי, אבל לפני בערך שנתיים או שלוש היה לי פה בלוג, ואפילו דיברנו קצת באייסיקיו. אחרי המון המון זמן שלא נכנסתי לישראבלוג, שמחתי לראות שהבלוג שלך עדיין פעיל. הסיבה שאני כותבת לך היא, שאני רוצה להודות לך. בזמנו, פירסמתי בבלוג שלי (שאני לא זוכרת כבר איך קראו לו) פוסט על יחסי עם הדת, על כך שברור לי שמתישהו חזור בתשובה (מצלצל מוכר?), ובין המגיבים הגבת גם אתה, ושאלת אותי בערך באלה המילים- "אז למה את מחכה?". לפעמים אנחנו לא יודעים איך מעשה אחד קטן שלנו משנה את החיים שלנו, מסיט אותם ממסלולם. לפעמים אנחנו לא יודעים איך מעשה אחד קטן שלנו משפיע על החיים של האחר ומשפיע על מסלולו. המילים האלו שלך, בחור טוב, הסיטו את החיים שלי. או אז נפל האסימון שבאמת צריך לעשות עם זה משהו! עד אז חייתי במין חצי-שינה (כך ר’ נחמן היה מכנה זאת לבטח)- ידעתי שיש בי אמונה, ידעתי שאחזור, והשארתי את זה כך, באוויר. המילים הללו שלך כמו העירו אותי! אני מאמינה שאבינו שבשמיים דואג למסלול של כולנו ודואג לפזר הרבה אנשים ורמזים שינחו אותנו לתשובה במהלך חיינו, ואכן היו עוד מס’ אנשים נפלאים שהאירו והובילו את דרכי מאז, אבל חשוב לי שתדע שאתה היית הראשון שבהם. כששואלים אותי איך החלטתי לחזור, למה החלטתי, התשובה דיי מסובכת. אבל בכל תשובה מתומצתת וגם ארוכה, אני אומרת שידעתי תמיד שאחזור, אך ההחלטה נלקחה כשהייתי בכיתה י’. והרגע הזה בכיתה י’ בו נלקחה ההחלטה הוא הרגע בו קראתי את התגובה שלך. פתחת לי את העיניים. אני מודה לקב"ה שהפגיש אותי איתך, ואני מודה לך כל כך. היום, 5 שנים אחרי אותה כיתה י’, אני בת 20, מסיימת שירות בצבא, ועומדת בפני שנת לימודים במדרשה. אני עדיין לא מקיימת את כל המצוות, עדיין לא עושה הכל כמו שצריך (שנינו יודעים שזה לוקח המון זמן ומאבקים אין סוף), אבל אני בדרך. עברתי דרך ארוכה מאז, ובין ציוני הדרך החשובים מהזמן הזה, נמצאים הפוסט ההוא והתגובה שלך. אני מקווה שהצלחתי לגרום לך להבין, בחור טוב, שהמעשה שעשית והמילים שאמרת, כמה קטנים שהם נראים בתוך כל המעשים של חייך, היו השגחה פרטית מאבינו שבשמיים ושינו את חיי. פירסמתי את זה כתגובה ולא באופן פרטי כדי שאולי, על הדרך, זה יגע בעוד אנשים. שוב, תודה. -אני-.