היה היה פעם בלוג פופולרי. הוא היה כל כך פופולרי, עד שמדי פעם הופיע ברשימת ה"פעילים במיוחד". לבלוג, שנקרא לו מעתה בשם הבדוי "סיכה פרודה", היה קהל קוראים נאמן מכל רחבי העולם, טוב אולי לא מכל העולם, אבל ודאי היו לו קוראים מישראל ומארה"ב.
עם הזמן, בעל הבלוג כתב על עצמו עוד ועוד. חשף עוד פיסת מידע ועוד אחת. הוא הרשה לעצמו לכתוב על הכל, חוץ ממה שלא הרשה לעצמו לכתוב עליו.
הוא ידע שהוא נהיה מוכר, שכל חיפוש חסר משמעות בגוגל יוביל היישר אל בלוגו החסוי, אך בד בבד הרשה לעצמו להשתולל וכך, מידי פעם, גילה לעולם (או לפחות לקוראים מישראל וארה"ב) עוד פריט מידע חסר משמעות אודותיו ואודות משפחתו.
כותב הבלוג ידע שכל פיסות הפאזל בנפרד לא שוות הרבה, אך אם מצרפים אותן יחד- הרי שאז מתגלה התמונה האמיתית, וזהותו העלומה של כותב הבלוג, אינה עוד עלומה.
ואז, ביום בהיר אחד, האסימון נפל. אחיה של אשת כותב הבלוג הבין לפתע, מיהו אותו אחד בעל הכינוי החביב. הוא מיהר להזעיק את הסובבים אותו, כדי שגם הם יווכחו ויידעו את מה שהוא גילה רק זה עתה.
אך הם כבר ידעו.
הם היסו אותו והזהירו אותו לבל יוציא הגה מפיו בעניין, אך הוא, שלא צריך יין כדי להוציא סוד ממנו, מיד צעק "אבא!" והזעיק את אביו.
האב מיהר לראות על מה המהומה ואז גילו לו את הסוד הנורא- שלחתנו יש בלוג.
אך האב המוטרד, לא הבין על מה ולמה כל המהומה, ספק אם הוא יודע בכלל מה זה בלוג. הוא לא התעניין יותר מדי וחזר לענייניו.
העדים למקרה, הזהירו שוב את האח הסורר לבל יספר שוב על הבלוג.
והוא שתק. עד שכחודשיים לאחר מכן הסוד שוב נמלט מבין שפתיו והפעם זה הגיע לאוזני בעל הבלוג עצמו.
בעל הבלוג לא עשה מזה עניין, כי הוא ידע שאם יעורר את הנושא אצל אותו אחד שאינו יודע לשמור סוד, הרי שזה רק יגרום לכך שהוא ידבר על כך יותר. לכן, בעל הבלוג לא סיפר לגיסו כי הוא הבין שהוא יודע על הבלוג.
בינתיים הסוד שמור עם הגיס, עד הפעם הבאה שיתעורר בו הצורך לדבר.
ואולי אז, הוא יספר על הבלוג למישהו שיקשיב לו. מישהו שעלול לקרוא הכל. מישהו שבעל הבלוג ממש לא רוצה שיקרא בבלוג שלו. מישהו שעלול לדבר על כך לא פחות (ואולי אף יותר) מאותו אחד שלא יודע לשמור סוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
