"תעודה זאת

 ניתנה לאהרן

על הצטיינותו

ב שיעורי הבית הכי טובים!!

על החתום:

המנהל

המורה

חותמת בי"ס. "

אהרן: "אמא!"

אני: "מה?"

אהרן: "קוראים לך אמא?!".

לפני כמה ימים השתתפתי בסעודת "שבע ברכות" של חבר ממוצא בוכרי. רצה הגורל והתיישבתי בדיוק מול הסבתא הבוכרית של החבר.

באיזה שהוא שלב, הסבתא הרימה כוסית "לחיים" ואמרה לכולם "בשמחות שלכם!".

אני, שאוהב להפגין את כישורי השפה הבוכרית שלי (אשתי ממוצא בוכרי ומאז שפגשתי את משפחתה אני משתדל לקלוט ביטויים ומילים בבוכרית), החלטתי לומר לסבתא בבוכרית את המשפט שאמרה בעברית, וכך אמרתי לה: "בסימכו ישמו" שזה "בשמחות שלכם" בבוכרית.

הסבתא כל כך התלהבה שמיד פצחה במונולוג בבוכרית במשך דקות אחדות עד שמי שישב לצידה לחש לה באוזן שאני בעצם אשכנזי.

אחר כך היא שאלה את אשתי אם היא מדברת בבוכרית ואשתי אמרה שהיא רק מבינה בוכרית. שוב השתלט עליי הדחף הלא מוסבר הזה להפגין את כישורי השפה שלי ומיד הצהרתי "אני מדבר בוכרית!". וכששאלו אותי אם אני יודע היטב את השפה עניתי "יבצ'ה" (קצת, בבוכרית).

בסוכות נסענו ל"קיפצובה" בקיבוץ צובה. כשהגענו לחניה, ראינו שהמקום מלא  נסעתי סביב למגרש החניה כמה פעמים, עד שראיתי שמישהו יותא מהחניה. התקרבתי למקום שממנו יצא, רק כדי שהוא יכירח אותי לנסוע לאחור  לאורך שורת המכוניות הצפופה כדי שהוא יוכל לצאת. עשיתי עוד סיבוב בחניה וכשראיתי שאין מקום אחר, שבתי למקום שממנו יצא הרכב שהכריח אותי לנסוע ברוורס.

כשהגעתי למקום, עמד שם גבר חרדי שסימן לנו שהמקום שלו. אמרתי לו שאנחנו היינו שם קודם ושיצאנו כדי לתת לרכב אחר לצאת והוא אמר לי "אל תספר לי סיפורים".

הוא אמר שזה היה אח שלו שהלך לרגע ומיד חוזר ושהוא שומר לו את המקום. פקפקתי בסיפור שלו, אבל היות והוא לא זז, נסעתי שוב ברוורס החוצה וקלטתי אותו מסמן לרכב לבוא (לא הרכב שיצא לפני כן!). שקלתי לרגע לקיים את המשפט "דרוס כל דוס" או לפחות את הדוס ההוא, אבל פחדנותי גברה עליי ולא עשיתי את זה ובמקום לדרוס אותו חניתי במקום הרבה יותר מרוחק.

כשהגעתי לקופה, היה שם תור ארוך ומי היה אחרון בתור? נכון, החרדי ששמר מקום לאחיו. הפעם אחיו היה איתו (ממש ממש לא מי שיצא לפני כן מהחניה). ובאיזה שהוא שלב אחיו נעלם ובדיוק כשהיה צריך לשלם על הכרטיסים האח "השומר" התחיל לחפש את אחיו כדי שזה ישלם על עצמו (תמיד האח לא נמצא שם כשצריך אותו...). לאחר שעיכב את כל התור במשך דקות ארוכות, אחיו צעק לו מרחוק שישלם בויזה שלו (למה הוא לא עשה זאת מלכתחילה? לה' הפתרונים).

כשסוף סוף נכנסנו, הבחנו באיש התקשורת, קובי אריאלי עם משפחתו. איננו מכירים אותם אישית, אבל ראיתי אותו הרבה בטלוויזיה וגם קראתי מאמרים שלו בעיתון, אז זה כאילו שאנחנו מכירים, לא?

המקום היה מפוצץ באנשים, בעיקר חרדים והתורים היו ארוכים במיוחד.

בתור למכוניות המתנגשות עמדתי בדיוק מאחורי קובי אריאלי.

חככתי בדעתי האם לומר לו משהו כמו "אתה קובי אריאלי, נכון?" אבל אז אם הוא היה שואל מי אני, מה הייתי אומר לו? זה לא שאנחנו באמת מכירים.

אפילו דמיינתי שאני אומר לו "אני בחור טוב" והוא מיד היה עונה לי "אה, מהבלוג 'כיפה סרוגה', אני קורא אצלך בקביעות, אני בדיוק מחפש מישהו כמוך למיזם תקשורתי חדש", אבל לא אמרתי שום דבר.

ואולי הוא בכלל לא רוצה שיזהו אותו, כדי שיוכל לנפוש בשקט עם משפחתו. אז שתקתי. למרות שמאוד רציתי לשאול אותו מה הוא אכל בברטעה, כשהיה שם במסגרת תכנית הריאלתי "פעם בחיים" בשנה שעברה היות והוא שומר כשרות וודאי לא אכל את האוכל שהוגש לו.

קובי העלה תמיהה על כך שיש הגבלת גובה במתקנים האלה ואני מאוד רציתי לשאול אותו אם הוא בגובה המותר... אבל שתקתי, כי בכל זאת אנחנו לא מכירים.

כל כך הרבה בדיחות רצו על חשבונו בראשי וכולם היו קשורים בגובה שלו, אבל בגלל שאנחנו לא מכירים אז לא אמרתי דבר.

וכשקובי פנה אליי ואמר לי (לי!) "מה זה משנה הגובה אם גם ככה הילד נוסע עם מבוגר", רציתי לומר לו שיכתוב על זה טור בעיתון, אבל שתקתי כי, אתם יודעים, אנחנו לא באמת מכירים.

וכבר חשבתי איך אכתוב בבלוג על כך שהתנגשתי במכונית בקובי אריאלי, אלא שקובי היה האחרון שנכנס למתחם של המכוניות המתנגשות ואילו אני נכנסתי רק בסיבוב הבא.

חלפתי על פניו עוד כמה פעמים במהלך היום, אבל גם אז לא דיברנו.

אבל תאמינו או לא, זה לא העיתונאי הדתי הראשון שאני רואה בסוכות ולא מדבר איתו. לפחות הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, זיהיתי את קובי אריאלי.