היום הלכתי לשגרירות ארה"ב כדי לחדש את הדרכון האמריקאי שלי.
בעיקרון, כדי לחדש את הדרכון האמריקאי, לא חייבים ללכת לשגרירות ארצות הברית, אלא אפשר לעשות את זה בדואר. אולם, בגלל שאני רוצה לשנות משהו קטן באיות של השם האמצעי שלי, פניתי לפני כמה חודשים לשגרירות באמצעות האימייל ובתגובה הם אמרו לי שעליי להתייצב בשגרירות באופן אישי ולא אוכל להסתפק בחידוש באמצעות הדואר.
התייצבות בשגרירות ארה"ב היא לא עניין של מה בכך. אי אפשר פשוט להכנס לשם, להמתין בתור ואז לחדש את הדרכון. חייבים להזמין תור באמצעות האינטרנט ולוודא שכל מה שדרוש לשם ההתייצבות נמצא ברשותכם ורק אז אפשר לחדש את הדרכון.
וכך מצאתי את עצמי בשלהי אוגוסט מזמין את התור הראשון שהיה פנוי... היום.
יכול להיות שזה רק אני, אבל התחושה שקיבלתי מאתר שגרירות ארה"ב מאוד מאיימת. יש שם מליון טפסים שכדי להבין איזה טופס מתאים לך, אתה חייב לענות על סדרת שאלות ואז לקוות שהדפסת את הטופס המתאים.
בנוסף, כדי לחדש את הדרכון חייבים להביא $75. אפשר בדולרים או בש"ח וכן חייבים להביא מעטפה מבויילת בכדי לקבל בדואר חוזר את הדרכון.
למה אני מספר לכם את כל זה? תיכף תבינו.
הגעתי לאיזור שגרירות ארצות הברית בתל אביב בשעת בוקר מוקדמת. חניתי בחניון הראשון שראיתי והשומר שם דרש 25 ש"ח עבור חנייה יומית. "אבל אני צריך רק לשעה- שעתיים" מחיתי.
"למה אתה קשה?" הוא שאל אותי תוך כדי שלשול הכסף שמסרתי לו לכיסו. אפילו קבלה לא קיבלתי. החניה בתל אביב מאוד יקרה, ציינתי לעצמי.
משם צעדתי לבניין השגרירות. נעמדתי בתור בכניסה לבניין, אלא שאז הוציאו אותי משם השומרים והפנו אותי לתור ארוך יותר בכניסה לבניין הסמוך. מסתבר ששם הם עושים את הבידוק הראשוני ואחר כך יש עוד נקודות בידוק.
אסור להכניס לשם תיקים או טלפונים ניידים ולכן השומרים הפנו אותי משם לבניין אחר שם אפשר למסור את הדברים לשמירה בנקודת "שמירת חפצים". התור לשמירת החפצים היה ארוך יותר אפילו מהתור בכניסה לשגרירות ואז גם שמעתי שזה עולה כסף לתת להם לשמור על הדברים ויצאתי משם מיד. אם כבר אני משלם כל כך הרבה עבור החניה, אין שום סיבה שלא אשים באוטו את התיק ואת הפלאפון שלי. וכך עשיתי.
חזרתי לתור בכניסה לשגרירות, שם השומרת העביר מין חתיכת נייר על הידיים שלי כדי לבדוק אם יש עליי חומר נפץ. זה נראה לי מוזר, אבל אני מניח שהיא יודעת על מה שהיא מדברת.
אחרי שנכנסתי לבניין, השומר בפנים ביקש מכולם להוריד חגורות ושעונים לפני שעוברים במכשיר השיקוף. זה נראה לי קצת מוגזם, אבל כל האנשים מסביבי עשו כמצוה עליהם. אני לא הורדתי את החגורה שלי ועברתי איתה. משם עברתי עוד סדרה של דלתות כבדות שבסך הכל הפרידו בין מסדרון אחד למשנהו.
כשסוף סוף נכנסתי לחדר הנכון (של אזרחי ארה"ב), הפקידה שמכוונת אנשים למקומומת שהם צריכים אמרה לי שמילאתי את הטופס הלא נכון ושאני צריך למלא טופס חדש. היא גם אמרה שהמעטפה שהבאתי לא מתאימה, כי הביול הוא לא של מכתב רשום ולכן יש לי שתי אפשרויות: או לצאת החוצה ולגשת לסניף דואר בכדי שיביילו לי את המכתב כמכתב רשום, או שישלחו לי הביתה את הדרכון באמצעות דואר שליחים תמורת 36 ש"ח. לא רציתי לעסור שוב את הסיוט של להיכנס חזרה לשגרירות ולכן בחרתי באופציית דואר השליחים.
אחרי שמילאתי נכון את כל הטפסים ועמדתי בתור לתשלום ומסירת כל המסמכים, הגיע תורי לשלם.
הוצאתי מכיסי שטר של $100 ומסרתי אותו לפקידה מעבר לחלון.
"זה שטר ישן. אני לא יכולה לקבל את זה". היא אמרה.
לא ידעתי שיש הבדל בין השטרות, אבל הוצאתי שטר של $100 אחר מכיסי ושוב מסרתי לה.
"גם זה ישן".
התחלתי להזיע.
אפשר לשלם בכרטס אשראי?" שאלתי.
"כמובן" היא אמרה ומסרתי לה את הכרטיס.
"רגע, זה כרטיס ויזה ישראלי? אז אי אפשר".
"אז אני אשלם במזומן. כמה זה בש"ח?" שאלתי.
"278 ש"ח". היא אמרה.
הוצאתי מכיסי 100 ש"ח. ועוד מאה. ושטר של חמישים. ושמונה מטבעות של שקלים ו.. זהו.
"חסרים לי 20 שקלים" אמרתי.
"אתה יכול למשוך כסף בחוץ ולחזור" היא אמרה.
פשפשתי שוב בכיסיי, אך לא היה בהם כסף.
הסתכלתי אחורה וראיתי שורה ארוכה של אנשים שהמתינו בתור אחריי. ממש לא רציתי לעזוב ולחזור, אבל לא הייתה לי ברירה.
"קח איתך את המסמכים וכשאתה חוזר, תגיד לי", אמרה הפקידה.
אספתי בידיי את הדולרים, כרטיס האשראי, השקלים וכל המסמכים שהנחתי בתפזורת על הדלפק ויצאתי משם חפוי ראש.
אני חייב להרגע, חשבתי לעצמי. מאיפה אני אשיג עכשיו 20 ש"ח? אולי יש בתיק באוטו? אח האוטו.... אם לא הייתי צריך לשלם כל כך הרבה עבור החניה, היו לי עכשיו 20 ש"ח לשלם לפקידה עבור חידוש הדרכון.
הלכתי לשירותים ואז חשבתי לבדוק במקום הכי פחות צפוי למצוא בו כסף- בארנק! שתבינו, יש לי ארנק כזה של כרטיסי אשראי ואני אף פעם לא שם בו כסף. תמיד כל הכסף שלי נמצא בכיסים. אבל בדקתי את הארנק ולמזלי הרב מצאתי שם מספיק כסף בשביל לחזור לפקידה ולשלם.
חזרתי לאולם ועקפתי את כל התור הארוך. "חזרתי" הודעתי לפקידה שקיבלה אותי ללא ממחאה מצד הממתינים האחרים. כנראה הם ראו כמה זמן הייתי שם לפני כן. נתתי לפקידה את כל המסמכים והכסף וכשיצאתי משם נשמתי נשימה ארוכה. זה לא משהו שארצה לעבור שוב, בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
