כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב קטע על סוגי המגיבים השונים בבלוגים ולא יצא לי, אז הנה לכם רשימה חלקית של סוגי מגיבים לבלוגים:

1. החברים של נטאשה- אלו חברים של כותב הבלוג. בדרך כלל הם קוראים רק בבלוג של החבר שלהם ואין להם בלוג משל עצמם. תגובותיהם הן לרוב אישיות ולא קשורות לקטע שבעל הבלוג כתב.

תגובה אופיינית: "התקשרתי אלייך אתמול בלילה ולא ענית אז קבעתי עם אחותך לצאת. אני מקווה שזה בסדר. נתראה בשיעור".

2. הקבועים- הם מגיבים לכל קטע, נכנסים פעמיים ושלוש ביום כדי לבדוק אם עדכנת וכדי להתעדכן בתגובות החדשות. במידה ולא עדכנת הם יזכירו לך כמה זמן עבר מאז הפוסט האחרון שלך וידרשו שתכתוב קטע חדש.

תגובה אופיינית: "כבר שבועיים לא כתבת שום דבר. מתי תעדכן? מתגעגעת".

3. היחצ"נים- אותם לא מעניין מה שכתבת. כל מה שהם מחפשים זה מבקר נוסף לבלוג שלהם. הם יחמיאו לך בחלקלקות ומיד יזמינו אותך לקרוא אצלם. לרוב אינם טורחים לבדוק אם כותב הבלוג הוא זכר או נקבה ופשוט ידביקו אצלו את התגובה הקבועה שאותה הדביקו בכל הבלוגים שבהם ביקרו.

תגובה אופיינית: "בלוג יפה, מוזמנ/ת לשלי". או "מעוניינת בעיצוב לבלוג שלך? כנסי לבלוג שלנו ותשאירי שם הודעה".

4. המתוודים- הם יגיבו יום אחד ויטענו שהם קוראים סמויים שלך מאז ומעולם. אין לכותב הבלוג שום דרך לאמת את טענותיהם ועליו להאמין שבאמת הוא כתב קטע כל כך משמעותי שהוא גרם לקורא המתוודה לצאת מהמערה ולהגיב בפעם הראשונה לבלוג כלשהו.

תגובה אופיינית: "אני קוראת קבועה שלך ומעולם לא הגבתי, אבל הפעם הייתי חייבת להגיב...".

5. הראשונים- הם מאושרים מעצם זה שהם הראשונים שמגיבים לקטע חדש ולכן הם ממהרים לכתוב תגובה עוד לפני שקראו בכלל את הפוסט.

תגובה אופיינית: "ראשון? ראשון!!! ועכשיו אלך לקרוא את הפוסט".

6. האנונימיים I – הם לעולם לא יזדהו,  ואפילו לא יטרחו לבחור כינוי. הם נכנסים לבלוג רק כדי לקלל את הכותב, או לייחצ"ן (ראו ערך "יחצ"נים") את הבלוג שלהם או מטרה אחרת.

תגובה אופיינית: "ללא שם

                         את מפגרת".

או: "כנסו לאתר הזה ותזכו בנגן MP3  חינם" (הלינק יוביל לאתר תחרויות כזה או אחר שרק כותב הלינק ירוויח מכניסה שלכם אליו.

7. האנונימיים II-  הם קוראים באופן קבוע בבלוג, אך הם לא טורחים לבחור לעצמם כינוי קבוע. התגובות שלהם מנסות להוכיח את כותב הבלוג והם תמיד יציגו צד מנוגד לזה שכותב הבלוג הציג.

תגובה אופיינית (שמישהו באמת כתב לי פעם): "מה זה משנה? זה לא ענייננו. אתה באמת חושב שכולם בישראל דוסים ימנים גזענים ומיליטריסטים? באיזו בועה אתה חי?".

8. המאריכים בדיבור- כל תגובה שלהם יכולה להיות פוסט לכל דבר. התגובות שלהם ארוכות ורבות משמעות ועל כל עניין יש להם הרבה מה לומר. 1000 תווים לעולם לא יספיקו להם ותגובותיהם יחולקו למספר תגובות, עקב אורכן.

תגובה אופיינית: דמיינו פוסט ארוך במיוחד.

9. החתול והעכבר- אלו הם מגיבים שאוהבים להגיב אחד לשני ללא שום קשר לנכתב בפוסט ולעיתים רחוקות גם עם קשר אליו. אם אף אחד מהצדדים לא יחליט לסיים את השרשור הוא יכול להימשך לנצח כשכל אחד מהצדדים רוצה לשמור לעצמו את זכות המילה האחרונה.

תגובה אופיינית (הועתקה מבלוג אחר ורק השמות שונו):

"צחי: ולי האנגלית שלהם דווקא נשמעה אמריקאית. 

אפי: אהלן. של החברים מהגן?

צחי: האחים החברים, כן.

אפי: אולי זה בגלל שהם דיברו בפיות קשורים.

צחי: כנראה. זה דבר שהיה מקובל לעשות אצלך בגן?

אפי: לדבר במבטא אמריקאי? לא. רובנו דיברנו במבטא סקוטי.  

צחי: מבטא סקוטי? אני מניח שזה מה שקורה לילדים לונדוניים שמדברים בפה קשור.

אפי: דרך אגב, דבר דומה קורה לילדים סקוטים עם פה שאינו קשור.  

צחי: אבל לא נראה לי שזה קשור. "

10. החייכנים- אלה מגיבים שאין להם מה לומר. ובכל זאת, הם טרחו, נכנסו לבלוג וקראו את כל הקטע ולכן לא רוצים לעזוב מבלי להשאיר זכר. לכן, הם משאירים חיוך או מסתפקים במילה אחת או שתיים כתגובה.

תגובה אופיינית: "חחחח גדול!".

11. היסודיים- הם מגיבים על כל עניין שנכתב בקטע, גם אם אין להם ממש מה לומר.

תגובה אופיינית:

"א. הקול- תשתי תה חם עם לימון והקול שלך ישוב לקדמותו.

ב. זזים- אין לי מה לומר על זה.

ג. דודו- תדברי איתו. הוא חייב לדעת מה את חושבת עליו.

ד. טופז- השם התנ"כי של אבן טופז הוא "פטדה".

12. המקשרים- תגובות שלהם יכילו קישורים לאתרים אחרים, אך בניגוד ליחצ"נים (ראו ערך), הקישורים שהם נותנים באמת קשורים לעניין שעליו הם מגיבים.

תגובה אופיינית: "האחת כבר כתבה פוסט על מגיבים, ראה קישור...".

13. המשמחים- התגובות שלהם תמיד שמחות וחייכנייות, אך בניגוד ל"חייכנים" (ראו ערך), התוגבה שלהם לא מסתכמת בחיוך ומילה (אחת) טובה. הם יתנו לכותב הבלוג הרגשה טובה, יחמיאו לו ויעודדו אותו במידת הצורך.

תגובה אופיינית (שקיבלתי מאחת מקוראות הבלוג): "כל כך הרבה תגובות, עוד אחת לא תזיק, נכון? שתהיה לך שנה מדהימה, בחור טוב. אני מעריצה אותך על הפז"מ בישרא (בתור מי שלא מצליחה לשמור על משמעת כתיבה) ומאחלת לך שנה יפה ופוריה, מלאת אושר, בריאות ואהבה. שנה של משפחתיות וזוגיות חזקה ומספקת. שנה של התעלות רוחנית ואישית והצלחה בכל מעשי ידיך. סחטיין גם על התמונה המגניבה. תמיד חיבבתי מכשפות ... :-)".

14. המשקיענים (במובן הרע של המילה)- הם רואים את הבלוג שלך כהשקעה. הם ייכנסו להגיב כמה פעמים ויחכו לכותב שיבוא להגיב אצלם בבלוג. במידה והוא נכנס להגיב אצלם משימתם הושלמה ואז חלקם ימשיכו לקרוא אצלך אם זה מעניין אותם ואילו החלק האחר, שלא באמת התעניין בכתיבתך, יפסיק לבקר אצלך.

במידה וכותב הבלוג לא נכנס לבקר אצלם לאחר שהם הגיבו למספר קטעים אצלו, הם יפסיקו לבקר אצלו גם אם כתיבתו מעניינת אותם, ויעברו להשקיע בבלוג אחר.

תגובה אופיינית: תגובה ככל התגובות מהקטגוריות האחרות, אך לאחר תקופת ההשקעה- כבר לא יהיו תגובות מהמגיב המשקיען. (ע"פ רעיון של נוי).

15. המגיב הנורמלי- הוא יגיב רק אם באמת יש לו מה לומר ולא ינסה ליחצ"ן את הבלוג שלו. הוא לא יקלל את כותב הבלוג, יענה תגובות לעניין, לא ארוכות מדי וגם לא קצרות מדי ועם הזמן יהפך לחבר וירטואלי של בעל הבלוג.

תגובה אופיינית (ללא החלק של תגובה לעניין, שוב זו תגובה אמיתית שמישהי כתבה לי פעם): "אתה אחד הראשונים שאני זוכרת בבלוגיה. בלוגיסט עקשן שזוכר כל פרט ופרט שמישהו כותב, ומרכיב פאזלים על אנשים.. :) מרגע שהגעת, התחלנו להפוך לחבורה מגובשת יותר, ולחברים טובים. כיף שהגעת לפה.". (ע"פ רעיון של שיר-דמע).

על סוגים נוספים של מגיבים תוכלו לקרוא בבלוג של הפוך.

אם חשבתם על סוג מגיבים אחר שלא הזכרתי כאן, אתם מוזמנים להציע ואת הרעיונות הטובים אוסיף לקטע.

איזה מין מגיב אתם?

בשבוע שעבר נתפס חבר הכנסת יחיאל חזן במצלמת האבטחה לאחר שלקח את מערכת ההצבעה הישנה ממחסן הכנסת, זו שבאמצעותה הוא הצביע גם בשם חברתו לסיעה ענבל גבריאלי בהצבעות של הכנסת, כשענבל גבריאלי בכלל לא נכחה בהצבעה.

הוא טען הפעם להגנתו שהוא לקח רק את הפאנלים ואילו המוח של המערכת נשאר במחסן, וגם זה אחרי ששיקר בפה מלא ואמר שבכלל לא היה במחסן. רק לאחר שהוכיחו לו שהוא צולם במצלמת האבטחה, הוא הודה שהיה שם, אבל לא לקח את המוח. על זה אפשר לומר בחיוך כי הוא אכן לא לקח איתו את המוח...

אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני מזכיר את ח"כ יחיאל חזן בבלוג שלי. הפעם הקודמת הייתה כשהוא עלה להר הבית כדי לעורר פרובוקציות והוכיח שלמעשה, הוא לא יודע יותר מדי על הר הבית או על בית המקדש בבוחן קצר שערכו לו המראיינים ובו נחל כישלון צורב.

מי שפיספס את הקטע ההוא (רובכם עדיין לא קראתם כאן), מוזמן לעיין בו שוב.

מוצ"ש. הייתי במגרש הכדורסל וחיכיתי לתורי לשחק כשלפתע הגיעה מישהי וצעקה "ירו ברבין!".

לא אשכח את קריאות השמחה שנשמעו מפיהם של חברי משפחה אחת שכולם היו על המגרש באותה עת. אידיוטים.

באותם רגעים עוד לא היה ידוע מה מצבו ולכן כולם הלכו הביתה לשמוע חדשות.

בבית, כבר הבנו עוד לפני ההודעה הרשמית של איתן הבר כי רבין מת, מצורת הדיווח של הכתבים.

הימים שחלפו לאחר מכן היו נוראיים.

כולם האשימו את הדתיים ברצח וממש פחדתי להסתובב עם כיפה באזור תל אביב מחשש שמא יפגעו בי בשל שיוכי למגזר הדתי.

בשידור הלוויה של יצחק רבין צפיתי מביתו של חבר שלי. אני זוכר איך הנכדה שלו נאמה וסיפרה על סבא שלה האהוב, וביל קלינטון אמר "שלום חבר". ואנחנו ידענו שעוד ידברו על כך שנים רבות.

השנים חלפו, אך ההרגשה נותרה כשהייתה.

ביום הזיכרון השני לרבין הייתי חייל. בצבא אירגנו כמה אירועים לזיכרו, אך המפקד שלי לא רצה לשלוח אותי לצלם אותם "בגלל רגישות הנושא". מהמבטים של הצלמים שהיו איתי ביחידה, הבנתי שיכולתי באותה מידה ללחוץ על ההדק וכל זה רק בגלל הכיפה שלראשי.

בכל זאת הייתי ב"פעולה" שמש"קית החינוך העבירה על רבין וגם שם, ניסיתי שלא להתבלט. דבר שהיה קשה מאוד בשל הכיפה שלראשי.

אלה היו ימים קשים. ימים של שנאה ותיעוב. אפשר היה לגנות את הרצח מפה ועד הודעה חדשה, אך כלום לא עזר. בגלל שהרוצח המתועב חבש כיפה לראשו, כל הציבור נמצא אשם בתמיכה בו חרף כל הגינויים.

ומאז, הפסטיבלים רק מתרבים. בשבוע שעבר שודרה תוכנית שהעלתה השערה שאולי היה קליע שלישי שנורה ברבין ולא על ידי יגאל עמיר, אך התכנית נמנעה מלבדוק את זה באמת.

השנה היה מחזמר(!) על חייו של האיש וכל מילה בנושא הזה מיותרת.

אתמול הייתה עצרת גדולה בכיכר. המארגנים טענו שזה לא רק של השמאל, אבל אני לא חושב שמישהו ימני עם כיפה היה מתקבל שם בחום ובאהבה כפי שהם טוענים.

לדעתי הוא היה מרגיש כמו נטע זר שם, ממש כפי שאני הרגשתי בכל השנים.

~למען הסר ספק, אני מגנה בכל פה את הרצח. תמיד הייתי נגד הרצח ואני מצטער שראש ממשלת ישראל נרצח~.