לפני שנה בערך (ואולי בעצם גם היום), הייתה בתכנית הרדיו של דידי הררי פינה שבה הוא שוחח עם "גננת". בכל פעם שהגננת התארחה בתכנית היא סיפרה "סיפור" לילדים על "הקוף החכם".

אחד ממשפטי המחץ שלה היה "הוא חכם הקוף, הוא חכם".

מאז, נחקק בזכרוני המשפט האלמותי הזה וכך כשאהרן אמר לי אתמול שהוא חכם, נפלט לי:

"הוא חכם הקוף, הוא חכם".

אהרן, מבלי להתבלבל, ענה לי מיד: "אבא, לא דיברתי עלייך".

להאזנה במערכון "הקוף החכם מתוך התכנית של דידי הררי ליחצו כאן.

שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד מה זה טוקיו הוטל ולמה יש מליון בלוגים שעוסקים בו?

יש בלוגים שמעריצים את טוקיו הוטל ויש בלוגים ששונאים את טוקיו הוטל ואני לא מבין: עד כדי כך התלהתבם ממלון בטוקיו שפתחתם בלוג לכבודו?

כנראה זה חתיכת מלון.

ובעצם, אם אני אניח שמדובר בלהקה מסוג כלשהו (וקרוב לודאי שאכן בלהקה עסקינן)- זה עדיין לא מסביר את התופעה שאנשים טרחו לפתוח כל כך הרבה בלוגים בעד ונגד להקה שאני מעולם לא שמעתי עליה.

ובעצם, אם להיות כנה, בטח יש הרבה להקות שלא שמעתי עליהן. מצד שני, גם לא שמעתי על בלוגים שמעריצים/ שונאים אותם, אז כנראה שיש משהו מיוחד בטוקיו הוטל.

אני ממש עסוק. עובד קשה כל השבוע ועכשיו התחלתי קורס שמתקיים פעמיים בשבוע (פעם בערב ופעם ביום שישי). בעקבות זה אני ממש עייף כל הזמן.

אפרופו הקורס שהתחלתי השבוע, ישבנו בכיתה והאי הייתה מאוד נעימה כי המיזוג פעל על קירור.

לפתע, אחת התלמידות ביקשה מהמרצה, אם אפשר, לההדליק חימום בכיתה.

"חימום?" התפלא המרצה. "אפשר לכבות את המזגן, אולי".

אמר ולא כיבה.

וכך נהננו מהמשך השיעור כשהמזגן מקרר בנעימים.

אך העלמה לא נרגעה והמשיכה לבקש מהמרצה לכבות את המזגן או לכל הפחות רמזה שקר לה והיא רוצה להפשיר.

כל הכיתה התעלמה ממנה בחינניות והמשכנו בשיעור.

בהפסקה, עלמת החן ניגשה למזגן וכיוונה אותו לחמישים מעלות לפחות. אני לא יודע כמה בדויק, אבל היה מאוד חם כשחזרתי מההפסקה.

כל כך חם היה, שהרגשתי שאני הולך למות (בחס וחלילה- כמו שאהרן אומר). הזעתי והבטתי סביבי, מנסה לאתר את כפתורי ההכוונה של המזגן. איתרתי אותם בצד השני של הכיתה, אך לא יכולתי ללכת לשם כי המעבר היה צפוף ולא רציתי להתנגש בכולם עם הבטן השמנה שלי.

במקום זה נשארתי לגסוס בשקט. אולי המרצה ישים לב ויכבה את המזגן.

רגע לפני שנפחתי את נשמתי, עלה בדעתי לפתוח את החלון וכך באמת עשיתי.

אוויר! קררר! וגם המון רעש מבחוץ...

ואז, המרצה אמר משהו שלא ציפיתי שיאמר: "נהיה פה חם, לא?".

וכל הכיתה צעקה "כן!" והמרצה ניגש לכפתורי המזגן וכיוון את ההמזגן לטמפרטורה מאוד נמוכה.

הספקתי לראות את מלכת הקור לוחשת לחברתה "מעניין מי כיוון את המזגן על חום" כשחיוך מנצח על פניה והיה לי ברור שהיא זאת שעשתה את המעשה.

המרצה ציין שהוא שם לב לאנשים שהאדימו מרוב חום ושאי אפשר ללמד וללמוד כך.

בהמשך המרצה שיחק עוד קצת עם הטמפרטורה של המזגן לפי בקשות התלמידים, אבל בסך הכל היה נעים ומלכת הקרח לבשה סוודר.

האמת היא שכל הסיפור לא הפתיע אותי, כי תמיד בכל מקום שיש מזגן נעים על קירור, תמיד תהיה בחורה אחת שתתלונן על זה שקר לה. ועל זה אני אומר: קר לך? תלבשי סוודר.

פעם בשבוע, מתכנסים כל העובדים בחברה שאני עובד בה לכמה דקות שבהן יושבים, שומעים סקירה על הדברים שהשתנו בשבוע האחרון, מדברים קצת ובעיקר אוכלים 2 עוגות טעימות (או גלידה בקיץ).

היות ולרוב העובדים לא אכפת אם האוכל כשר והם לא שומרים על הפרדה בין בשר לחלב, מנכ"ל החברה (זו לא חברה גדולה כל כך, תרגעו) ביקש ממני לרכוש 2 סכינים שיהיו שמורים אצלי ובאחריותי בכדי שבכל שבוע שיערך המפגש הזה (בעבודה קוראים לו "Happy Hour") נוכל לחתוך את העוגה עם הסכינים שלי (צלחות חד פעמיות יש, ואת העוגה קשה לחתוך עם סכין חד פעמית).

אני חשבתי שזה מאוד יפה מצידו (בכלל הוא מאוד משתדל שיהיה לי כל מה שאני צריך) וקניתי סכינים (על חשבון החברה כמובן).

בערב, נסעתי למקווה הכלים בכדי לטבול את הסכינים (כל כלי חדש שעשוי מזכוכית או ממתכת ולא מיוצר בארץ חייב בטבילה).

כשהגעת למקווה הכלים, גיליתי שהוא ריק ואין בו טיפת מים.

בצר לי, שבתי לביתי מבלי לטבול את הסכינים,

כעבור שבוע, נסעתי לעיר אחרת בכדי לטבול את הכלים. הפעם מצאתי מקווה מלא במים.

בירכתי את הברכה על הטבלת כלים, הכנסתי את הסכין הראשון למקווה ועזבתי אותו לרגע בתוך המים הקפואים מתוך כוונה לתפוס אותו מיד, אך לא הייתי מהיר מספיק והסכין צללה אל מעמקי המקווה.

טבלתי את הסכין השני והתלבטתי מה לעשות בהמשך.

המקווה היה גבוה, אך הצלחתי לראות את הסכין בתחתיתו. מצד שני, המים היו קפואים (שלא לדבר על כך שגם ככה היה קר באותו לילה).

ניסיתי להכניס את היד, אבל לא הגעתי לסכין. החולצה שלי התרטבה.

טיפסתי על המקווה הרטוב וניסיתי להכניס יד וחשבתי לעצמי שאשכרה יש מצב שאני נופל לתוך המקווה הקפוא ורגע לפני שזה באמת קרה, הוצאתי את היד מהמקווה וירדתי ממנו.

ניסיתי עוד כמה פעמים עד שהייתי רטוב מאוד ועם יד קפואה. למרות זאת, את הסכין לא הצלחתי לקחת.

בסוף התייאשתי ממנה והשארתי אותה שם. לפחות יש לי עוד סכין.