היום, בנוסף ל"יום המשפחה", היה גם יום ההתרמה הארצי לאגודה לסכרת נעורים.

הפרסומות שלהם תמיד הרגיזו אותי. פעם הייתה להם פרסומת שאמרה משהו בסגנון "סיגל צריכה 1,203,332 זריקות כדי לחיות" ומעולם לא אהבתי את הפרסומת ההיא.

השנה, הפרסומות שלהם היו בסגנון דומה, כאשר ספרו את מספר בדיקות הדם שכל חולה סכרת צריך לעשות: "7 בדיקות ביום.. 200 בדיקות בחודש..." (אם עושים 7 בדיקות ביום, אז מגיעים ליותר מ-200 בדיקות בחודש, אלא אם כן מדובר על חודש פברואר).

וזה מה שמרגיז אותי בפרסומת הזאת. ותיכף אסביר.

אני נוהג למדוד סוכר 7 פעמים ביום בדרך כלל. פעם חשבתי שזה הרבה, אבל נוכחתי לדעת שזה הכרחי ולכן אני מודד "הרבה". לפי הפרסומת זה הסטנדרט.

אם תבדקו באתרים שונים שמסבירים על סכרת, תראו שבדרך כלל סוכרתיים מודדים 6 פעמים ביום.

אם כן, ודאי תבינו את הפתעתי, כשבתחילת החודש, בבית המרקחת של קופת החולים סירבו לתת לי יותר מ-150 מקלוני בדיקות דם לחודש. לא עזרו הסברים על כך שאני תמיד מקבל יותר מקלוני בדיקה וגם המרשם הרפואי לא שיכנע את הרוקחת.

היא הודיעה חגיגית שאם אני רוצה יותר מקלוני בדיקה, עלי להמציא אישור מיוחד לכך.

אז אני שואל אתכם, איך הם יכולים מצד אחד לומר שכל סוכרתי מודד 7 פעמים ביום, ומצד שני לומר שהם מוכנים לספק לי מקלונים רק עבור פחות מ-5 בדיקות ליום (וזה עוד לפני שזורקים לפח את המקלונים הפגומים שיש לפעמים באריזה ואי אפשר למדוד סוכר באמצעותם)?

ןזה מה שמרגיז. כשהם מנסים לגייס כספים אז אין בעיה להיות "לארג'ים", אבל כשצריך לתת שירות לסוכרתי, פתאום הכל נהיה מוגבל.

אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לסיקור העיתונאי של ההפגנות.

כשבעמונה זרקו אבנים וניקבו צמיגים, התקשורת מיד הזדעקה וקראה למפגינים "מתנחלים מתפרעים".

אבל כשמפגינים נגד גדר ההפרדה זרקו אבנים על חיילים הם כונו "מפגינים" ו"פעילי שמאל".

אגב, בשתי ההפגנות המפגינים עברו על החוק (כפי ששיר דמע אוהבת לומר), משום שבשני המקרים האיזור הוגדר כשטח צבאי סגור והיה אסור להם להיות שם.

שימו לב, לכותרות ולכיתוב מתחת לתמונה של הכתבות מוואלה שפורסמו בהבדל של יומיים, אך ההבדל בסיקור גדול מאוד.

ולעומת זאת סיקור ההפגנות האלימות של פעילי השמאל וה"פלשתינאים" בדרך כלל נראות כך, גם כשהמפגינים זורקים אבנים ופוצעים חיילים:

תקשורת אובייקטיבית, כבר אמרנו?

בשבוע שעבר אירחנו את כל המשפחה ל"חנוכת בית" ויומולדת לאריאל. אמנם אנחנו גרים בבית שלנו כבר חצי שנה, אבל עדיין לא יצא לנו לעשות "חנוכת בית".

זה כשלעצמו לא מפריע לי. אבל היות ואשתי באה מבית בוכרי, הצד שלהם לא הפסיק לשאול "מתי החנוכת בית?" עד שנכנענו ועשינו אחת.

זה בית גדול, אבל לא כל כך גדול, ולכן נמנענו מלהזמין חברים או בני דודים ואפילו לא הזמנו את כל הדודים של אשתי (כי הם באמת רבים מדי).

היות ואני אשכנזי (גילוי מרעיש לכל מי שלא עוקב באדיקות אחרי הבלוג שלי), לא היה לי נוסח מסויים להגיד כמו שיש בחנוכת בית של מישהו מעדות המזרח.

לכן, אמרתי 3 מזמורי תהילים בעוד שאר הנוכחים עמדו וצפו בי (וגם במזמורים האלה אמרתי רק את הפסוק הראשון והאחרון בקול ואת שאר המזמור אמרתי בלחש).

דקה וחצי אחרי שהתחלתי ב"טקס"- תם ה"טקס" והתחלנו לאכול.

האוכל היה מעורב- גם מאכלים בוכריים שאמא של אשתי הכינה וגם אוכל לא בוכרי שאשתי הכינה. אבא שלי ראה לנכון לומר לאמא של אשתי "את יודעת שהבת שלך (אשתי) לא מבשלת אוכל בוכרי?".

עכשיו, קודם כל זה לא נכון. היא מבשלת הרבה מאכלים בוכריים וגם מאכלים שאינם בוכרים (הכל יוצא לה מאוד טעים, דרך אגב), אבל מה שיותר מפריע לי, זה שזה לא מסוג הדברים שאומרים לאמא של אשתי! בדרך כלל אם אומרים לה משהו בסגנון, אז היא מתחילה במכבש הלחץ שלה ולוחצת על אשתי להכין דווקא מאכלים בוכרים ושואלת למה היא לא מבשלת אוכל בוכרי, או יותר גרוע- היא שואלת: "בחור טוב לא אוהב אוכל בוכרי?".

בקיצור, שום דבר טוב לא יכול לצאת מהערה כזאת. למרות זאת, אני חושב שזהיא עברה די בשקט. אולי כי חמותי יודעת שאשתי כן מבשלת אוכל בוכרי.

באיזהשהו שלב גיסי (בעלה של אחותי) נאלץ לעזוב לפני שהספיק לאכול משהו.

עכשיו, הוא לא אכלן גדול כל כך בכל מקרה, ואני מניח שאם היה מכיר אוכל בוכרי הוא לא היה אוהב אותו (יש הרבה דברים שהוא לא אוהב לאכול).

רגע לפני שהוא יצא, אמא של אשתי תפסה אותו ואמרה לו "אבל לא אכלת כלום!".

הוא, מאוד מנומס, אמר ש"לא נורא" והוא יאכל אחר כך.

היא מיד הציעה לו שהיא תשמור לו צלחת (הוא לא התכוון לחזור), והוא אמר "בסדר".

בסוף האירוע, כשאחותי פנתה ללכת, אמא של אשתי דחפה לה לידיים צלחת גדולה: "זה בשביל בעלך".

אחותי ניסתה לומר לה שזה בסדר, ושלא צריך, אך אמא של אשתי רק אמרה לה שהוא אמר בסדר...

אחותי לא ממש האמינה לה,"הוא אמר בסדר, את בטוחה?", ואמא של אשתי אמרה "כן, כן". בסוף אחותי לקחה את הצלחת.

בתחילה, הישיבה הייתה מעורבת. כלומר, אשכנזים וספרדים ביחד באותו שולחן, אבל אחרי כמה זמן, פתאום הופיעו אבא של אשתי ודוד של אשתי בשולחן שלנו והציעו שנתחלף בשולחנות. בתחילה לא הבנתי למה, אבל מאוחר יותר התברר לי שדוד של אשתי אמר לאשתו בבוכרית שהוא כבר לא יכול לשבת שמה (בשולחן של המשפחה שלי).

אז עברתי לשולחן השני וכך נוצר מצב שהיה שולחן בוכרי ושולחן אשכנזי.

בסך הכל כולם נהנו שם. האוכל היה טעים, האווירה הייתה טובה ואני בטוח שכולם ישמחו לבוא שוב.

אחת מהמתנות שקיבלנו לכבוד "חנוכת הבית" הייתה שעון קיר ענק.

מכירים את הפלטות הענקיות לשבת? אז השעון הזה היה יותר גדול.

שעון יפה, פשוט גדול מאוד ולא היה לנו צורך בו.

היות וצורף אליו פתק החלפה, נסענו לקניון שבו הוא נקנה בכדי להחליפו במשהו שאולי יהיה יותר לטעמנו.

כשהלכתי בקניון, עם השעון הענק בידי, לא יכולתי שלא לתהות איך דוד של אשתי סחב אותו כמוני ברחבי הקניון מהחנות ועד לרכבו.

כשהגענו לחנות, התחוור לנו שהשעון היה דווקא מאוד יקר. כמה דקות אחר כך הבנו למה. הכל היה יקר בחנות הזאת בטירוף ובלי פרופורציה.

הסתובבנו עוד קצת, התלבטנו מה לבחור במקום השעון ולבסוף אשתי אמרה: "נראה לי שנשאיר את השעון אצלנו...".

ואני רק אמרתי לה: "לא יכולת לחשוב על זה בבית?".

וכך, סחבתי את השעון כל הדרך חזרה אל המכונית ואז הסתובבנו עוד קצת בקניון ואכלנו ארוחת ערב שם.

הגעתי למסקנה שאני לא אוהב לאכול בקניון. זה המוני מדי ותמיד מישהו זר בא אליך באמצע הביס ומתחיל לשחק עם הילדים שלך (כמו שקרה לנו באותו יום בקניון).