אתמול רצינו ללכת לגן החיות התנ"כי בירושלים (יש לנו מנוי), אבל ברגע האחרון (רגע של החלטה סופית, הוא תמיד הרגע האחרון, לא?) החלטנו לוותר.

וטוב שכך. שמעתי היום ברדיו (אתמול הייתי קצת מנותק מהעולם) שהיו אתמול בלאגנים ברכבות לשם (למרות שלא התכוונו לנסוע ברכבת לשם) ושגן החיות הודיע היום חגיגית "לא לבוא" לשם היום. "יהיה מלא" הם הבטיחו.

איך הם יודעים שיהיה מלא, אם הם אומרים לא לבוא? מי יבוא אם הגן סגור? כנראה שאנשים כמוני שלא שמעו בחדשות שהם הודיעו לא לבוא (אבל אני שמעתי...).

בכל אופן, החלטנו ללכת ל"פארק הקופים" שנמצא ליד יער בן שמן.

אני לא רציתי ללכת לשם. זה עולה יותר מגן החיות התנ"כי (48 ש"ח לעומת 38 ש"ח למבוגר) ויש בו בעיקר קופים, לעומת גן החיות שיש בו הרבה חיות אחרות (כמה קופים אפשר לראות?).

אשתי הפצירה בי שנלך. המשפחה המורחבת שלה הזמינה אותנו להצטרף אליהם מכיוון שהם כבר תיכננו ללכת לשם ולעשות אחר כך "על האש". היא שיכנעה אותי שיהיה כיף שם לילדים ושיש שם הרבה פעילויות שמתאימות לילדים. היות ומעולם לא הייתי שם (וגם כי אשתי לחצה), הסכמתי ללכת לשם (מישהו אמר "ילד כאפות"? ;-) ).

עד שהגענו לפארק, המשפחה של אשתי הספיקה כבר לרכוש כרטיסים בהנחה קבוצתית (משפחה מורחבת, כבר אמרתי?).

המקום היה עמוס במבקרים, שככל הנראה החליטו ללכת לפארק הקופים לאחר שגן החיות התנ"כי הודיע ששעריו סגורים היום למבקרים.

ת' אמת? לא התלהבתי בכלל.

רואים שם הרבה קופים, רובם ככולם כלואים בכלובים. הקופים נראו עייפים ולא התעניינו יותר מדי במבקרים הרבים שגדשו את המקום.

יש אפשרות להיכנס לאזורים שבהם הקופים משוחררים. זאת אומרת, שתיאורטית הקופים יכולים לקפוץ על המבקרים בכל רגע נתון. אלא, שאסור להיכנס לשם עם תיק או עגלה. הכלל הזה גרם לכך שעל חלק מהמקומות האלה אשתי ויתרה (בגלל העגלה) ורק אני נכנסתי עם אהרן (עד שהשומר ביקש ממני לצאת כי היה לי תיק על הגב ואז כבר לא חזרתי לאזור הזה, בעיקר כי הוא לא נראה מעניין מספיק כדי לחזור לשם שוב).

הלכנו המון. למרות שהיו שם כמה פינות ישיבה, לא עצרנו לנוח (שאר ה"קבוצה" שלנו כבר התקדמה והיינו צריכים להדביק את הפער).

אהרן ביקש ארטיק וקיבל 2 לבסוף. אחד שקניתי לו באמצע המסלול ואת השני סבתא שלו קנתה לו ביציאה.

כשהגענו לפינת החי כבר לא היה לי כח והייתי חייב לשבת ולנוח קצת. אשתי נכנסה עם הילדים לפינת הליטוף ואני התיישבתי על סלע מזדמן. או אז, גיליתי שהמצלמה הדיגיטלית התלכלכה במשהו דביק ורטוב וככל הנראה התקלקלה :( .

בהמשך, הגענו לאיזור נוסף שבו הקופים משוחררים, אלא שהפעם נתנו לנו להיכנס עם תיקים ועם עגלות (בגלל שזו הדרך היחידה לצאת מהפארק). בחלק הזה של הפארק הקופים קפצו לנו מעל הראשים והיה נחמד לצפות בהאכלה של הקופים.

רגע לפני שיצאנו מהפארק, פגשתי את "חבר ותיק" במפתיע והיה נחמד לפגוש אותו שוב. הוא הסכים איתי שהפארק הזה לא משהו, וציין שהקופים נראים כסובלים שם, בכלובים.

צחקנו כשראינו שיש אפשרות לעשות מנוי על פארק הקופים (למה שמישהו ירצה לחזור לשם שוב?) ונפרדנו איש איש אל ה"על האש" שלו.

מצאנו פינה שקטה ליד מצפה מודיעין (היו שם הרבה אנשים, אבל אנחנו היינו ממש בסוף שטח הממנגלים) ושם עשינו "על האש".

חזרנו הביתה עייפים ורצוצים ועם הבטחה בלב שאני, לפארק הקופים לא חוזר שוב מיוזמתי.

כמידי שנה בשנים האחרונות, ההורים שלי הזמינו הרבה אוכל ממקום שמספק שירותי הסעדה (קייטרינג) לפסח.

בעבור הזמנה מעל סכום מסויים, הם מובילים את האוכל לבית הלקוח, וההורים שלי תמיד מזמינים "מעל סכום מסוים".

ביום חמישי שלפני ליל הסדר, התקשר אבא שלי אל חברת ההסעדה והתעניין מתי יגיע המשלוח אל ביתם.

הטלפן מהעבר השני של הקו עיין קצת ברשומותיו ואז הודיע לאבי חגיגית כי אין אצלם הזמנה על שמו.

אבא שלי התעקש שיבדוק שוב, שהרי הוא זוכר בבירור שהוא הזמין, טלפונית (בניגוד לשנים קודמות שבהם הוריי שלחו פקס עם הזמנתם), אוכל מחברת הקייטרינג הזו.

הטלפן הבטיח לבדוק שוב.

לאחר 45 דקות, שנמשכו כנצח ובהם אמא שלי הייתה בטוחה שהיא חווה התקף לב בעקבות הודעת חברת הקייטרינג כי לא התקבלה אצלם הזמנה מהם, מישהו מברת הקייטרינג התקשר להוריי וסיפר להם שהם מצאו את ההזמנה שלהם.

מסתבר, שההזמנה הייתה רשומה תחת שם אחר, שמתחרז עם שם משפחתנו הלא-כל-כך נפוץ. הטלפן הודיע להוריי מתי יגיע השליח וכך בא הכל על מקומו בשלום. כמעט.

כשהשליח הגיע עם ההזמנה של הוריי, הוא דרש (וקיבל) 100 ש"ח עבור המשלוח.

מאוחר יותר, כששוחחנו על המקרה, אבא שלי אמר שהוא לא ידע שהמשלוח יעלה לו 100 ש"ח  ושעד עכשיו תמיד המשלוח היה חינם מכיוון שהם תמיד הזמינו מעל סכום מסויים.

אני לא חושב שהם פנו לחברת ההסעדה בעניין הזה.

בליל הסדר, אהרן שר "מה נשתנה" לבד וכולנו היינו גאים בו :)

בפוסט הקודם, כתבתי הערה בנוגע לארז זוננשיין.

למען הסר ספק, דבריי נכתבו לאור הלצותיו בחלון המסרים.

ארז לא מפיץ על הבלוג שלי שמועות כאילו הוא נסגר ולא מבקש מהקוראים שלי לעבור לבלוג שלו.

אני מתנצל בפניו ובפניכם למקרה שהייתה אי הבנה בעניין הזה.

אני לא אוהב לכתוב על זה, אבל הפעם הרגשתי צורך.

כבר כתבתי כאן בעבר על מחלת סכרת הנעורים שלי, אך הפעם אני רוצה לספר לכם על משהו שנקרא "היפו".

היפו זה קיצור של "היפוגליקמיה" או במילים אחרות: מצב של סוכר נמוך בדם.

כשמגיע היפו, צריך לשתות מהר משהו מתוק וגם לאכול קצת, אחרת אפשר להגיע למצב של אבדן הכרה.

מה שהכי מעצבן בהיפו זו ההרגשה הפנימית.

פתאום בלי שום סיבה (מלבד ההיפו), בא לי להיות רע.

אני נהיה מבולבל, עצבני ויש לי דחף פנימי להיות רע אל אנשים.

אבל ברגע שאני שותה ואוכל משהו אחרי שאני מאבחן את ההרגשה כ"היפו", אני חוזר להיות עצמי, רגוע ובשליטה כאילו כלום לא קרה. ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הרבה פעמים אני מרגיש את הצורך להיות "רע" אל אנשים ואז אני מכריח את עצמי לשתוק, כדי לא לפלוט שטויות. אחרי שאני מתאושש מההיפו, אני מדבר. 

זה מאוד מעצבן ונמאס לי מזה.

בניגוד לשמועות שארז זוננשיין מנסה להפיץ ברשת, הבלוג שלי עדיין לא נסגר והקוראים לא מתבקשים לעבור לבלוג שלו.

השגתי את צילום מונה הכניסות ללא עזרתו, ומזל שכך, משום שוודאי היה מנסה לסחוט אותי תמורת התמונה.

בעצם, זה לא כזה ביג דיל, התמונה של מונה הכניסות.

פעם זה היה "עושה לי משהו", אבל היום- כלום. נחמד וזה, אבל זהו.

בכלל, כשאני רואה תמונה של מונה כניסות אצל אחרים זה מעלה בי גיחוך קל ותו לא. כאילו, מה? לא שמנו לב שעברת X כניסות? בשביל מה אתה שם את התמונה, "להוכחה"?

אז אם גם אתכם זה מעצבן, קבלו את התנצלותי מראש. סביר להניח שגם אחרי הכניסה ה-100,000 אפרסם את תמונת מונה הכניסות (אם הבלוג הזה עדיין יהיה פעיל עד אז...).

שיהיה לכם פסח כשר ושמח אם לא נשתמע עד אז.