השבוע אהרן החליט להפתיע אותנו וסידר את החדר שלו בעצמו.
הוא הציע את המיטות, סידר את הבגדים בארון ואסף את כל הצעצועים מהריצפה. לבסוף קרא לנו לראות את התוצאה.
לאחר שאמרנו לו כל הכבוד על ההפתעה הנעימה, הוא סיפר לנו שהוא הוסיף עוד לבנה בבית המקדש, משום שעשה מצוות.

במסגרת אירוע משפחתי (זבד הבת לאחיינית שלי) שהיה לנו ביום העצמאות, אהרן ביקש לשיר שיר לכבוד בת דודתו החדשה. הוא תפס את המיקרופון ובביישנות שר "היום יום הולדת". לאחר שסיים את השיר, הוא פלט אוויר ואמר שהיה קשה. אולם התגובות הטובות שקיבל מכל המשפחה עודדו אותו וכך, הוא מצא את עצמו עולה בבטחון מלא ושר הדרן לקול מחיאות הכפיים של האורחים באולם. הוא שר את "לך אתן את הארץ הזאת" והאורחים באולם התמוגגו והתרגשו. מה שבטוח זה שאת הכישרון המוזיקלי שלו הוא לא ירש ממני...

לילדים שלי הייתה משחת שיניים של אורביטול. משחת השיניים הזו, היא בטעם תות. משום מה, אשתי מעולם לא אהבה את המשחה הזו ותמיד דחקה בי לקנות משחה אחרת לילדים.

יום אחד, משחת השיניים נעלמה. חיפושים נרחבים אחריה העלו חרס וכך מצאתי את עצמי בוחר משחת שיניים חדשה לילדיי. טיילתי עם אלעד ליד מדף משחות השיניים והוא בחר באריזת משחת שיניים של אלמקס לילדים המעוטרת באיורי "לוני טונס" (טוויטי, באגס באני ועוד).

כשהגענו הביתה הילדים שמחו שיש להם משחת שיניים חדשה (הם תמיד שמחים שיש משהו חדש- ממש כמוני) והשתוקקו לטעום ממנה.

כשמרחתי לאהרן את משחת השיניים על מברשת השיניים שלו, הוא פשוט נגעל. אמרתי לו שככה זה גם עם משחות שיניים של מבוגרים ושככל שהטעם נוראי יותר, ככה המשחה יותר בריאה (כמה בריאה יכולה להיות משחת שיניים בטעם תות?) וזה שיכנע אותו לצחצח במשחה של אלמקס באותו יום. למחרת, כבר לא הסכים לצחצח במשחה הזו ודרש שאקנה לו רק את המשחה של אורביטול שאותה הוא אוהב.

הדעה של אריאל לא הייתה שונה בהרבה. ברגע שהמשחה נכנסה לפיו הוא צרח וברח משם ולא הסכים להכניס את משחת השיניים של אלמקס לפה שלו. גם למחרת, התגובה שלו הייתה דומה(לדכותם ייאמר שגם אני מתעב את משחת השינים של אלמקס (הגירסה הרגילה) ולא מסוגל להכניס אותה לפי).

ורק אלעד, כשטעם את המשחה של אלמקס אמר "אמממ... טעים!" וביקש עוד.

אלעד הלך איתי לתפילת מנחה בשבת אחר הצהריים. באמצע התפילה הוא אמר שהוא רוצה ללכת לאהרן (שלא בא איתנו לבית הכנסת).

"אתה לא יכול ללכת לאהרן" אמרתי לו.

"כן, אני כן יכול!" אמר אלעד והדגים לי איך הוא יכול ללכת בשתי רגליו.

בפעם הבאה כדאי שאדייק יותר ואומר לו שהוא "אינו רשאי ללכת לאהרן".

רציתי לשתף אתכם בסיפור שסיפר הרב דוד לאו במסגרת שיעורו השבועי.

הרס"ג (הרב סעדיה גאון) כתב פיוט לחג השבועות ובו 2 מילים על כל מצווה מהתרי"ג מצוות.

בוורשה היה יהודי אחד, שלקח את הפיוט של הרס"ג והפך אותו לספר עם שלושה כרכים עבי כרס. השנה הייתה תרע"ג (1913) ואותו יהודי, ירוחם פישל פרלא, הסתתר בעליית הגג. כשסיים לכתוב את הספר ובו הרחבות על כל המצוות, הוא שלח אותו לרבנים ברחבי העולם.

לאחר שהרבנים קראו את הספר, והתרשמו מגאוניותו המופלגת, הם שלחו חזרה מכתב לוורשה, אך היות ולא הייתה כתובת בידם, המכתב הגיע לרבנות וורשה.

הרב הראשי, שקיבל את המכתב, לא הכיר את הרב ירוחם פישל פרלא.

הרב פרלא, שהיה כל כך צנוע ועניו, לא רצה שיכירו אותו. הוא התחבא בעליית הגג ושם למד תורה. אך בוורשה לא הכירו בגדולתו ולכן הרב הראשי לא ידע מי זה. לבסוף מצא אותו ונדהם לגלות את הידע העצום שלו.

כשהרב פרלא הבין ש"עלו עליו", הוא עלה לארץ וניסה להתחבא כאן, עד שנשיא בית הדין בירושלים מצא אותו וקרא לו לשבת לצידו בבית הדין בירושלים.

לספר שהוא כתב הוא קרא "ספר המצוות לרס"ג" ובאותיות קטנות נכתב "עם הערות של ר' ירוחם פישל פרלא", אולם הרב לאו אמר שהיות ורוב הספר הוא של הרב פרלא ורק 2 מילים על כל מצווה הן של הרס"ג, הוא קורא לספר "ספר המצוות של הרב פרלא עם הגהות הרס"ג".

אני מתנצל אם יש כאן אי דיוקים. זה נכתב מהזכרון על סמך חלק משיעורו של הרב לאו ששמעתי בשבוע שעבר.