כשהייתי צעיר יותר היה לי תחביב לזכור ימי הולדת. זכרתי את כל ימי ההולדת של כל החברים בשבט שלי בבני עקיבא. זכרתי גם את כל ימי ההולדת של כל מי שאי פעם שמעתי את תאריך יום הולדתו (כולל כוכבי קולנוע ושחקני כדורסל מה-NBA).

בכל פעם שהגיע יום הולדתו של אחד מהאנשים שידע שאני אמור לדעת את יום הולדתו, הם ציפו לשמוע ממני "מזל טוב" ואני לא אכזבתי אותם.

אבל את היום הולדת שלי, בדרך כלל לא זכרו. משום מה כולם זכרו שפרשת הבר מצווה שלי הייתה "נשא", אבל אף אחד לא זכר את התאריך המדוייק של יום הולדתי.

הכי מעצבן היה שלכמה בנות מהשבט שלי היה יום הולדת בסביבות תאריך יום הולדתי ואת תאריך יום ההולדת שלהן אף אחד לא שכח ורק את שלי שכחו. כמה נוח.

הייתה אחת בשבט שלי שבכל שנה ערכו לה מסיבת יום הולדת ובכל פעם חשבתי ש"הפעם יחגגו גם לי" או ש"זו בעצם אמתלה כדי למשוך אותי למקום מסויים ושם יחגגו לי יום הולדת" אך תמיד התבדתי.

עשו לי מסיבות הפתעה, אבל לא חברים מהשבט. חברים אחרים היו מארגנים את זה והחברים האמיתיים שלי הגיעו. בפעם האחרונה שארגנו לי מסיבת "הפתעה" הייתה ליומולדת 19 או 20 והזמינו גם את ה"חברים" מהשבט וגם את החניכים שלי. החניכים שלי הגיעו בהרכב מלא. מהשבט הגיעה רק מישהי אחת.

ולא שהם חסרו לי. גם ככה לא הגדרתי אותם בתור "החברה' שלי". היו לי חברים חדשים בישיבה וגם במקום מגוריי היו לי חברים חדשים.

במשך השנים הפסקתי לומר "מזל טוב" לחתני יום ההולדת. ניסיתי לשכוח את כל התאריכים, אך את רובם עדיין זכרתי. תמיד כשראיתי מישהו שחגג יום הולדת, החזקתי את עצמי חזק כדי לא לומר "מזל טוב". היו כאלה שעדיין איחלתי להם יום הולדת שמח, אבל לאלה שכבר לא הייתי כל כך בקשר לא איחלתי "יום הולדת שמח".

היו פעמים שאמרו לי "בחור טוב בטוח זוכר" ואני העמדתי פנים ששכחתי.

בגיל ההתבגרות יום ההולדת שלי היה יום של בעסה. העסקתי את עצמי יותר מדי במחשבות ובציפיות שיארגנו לי מסיבת "הפתעה" וכשלא היו עושים הייתי מתאכזב. אני זוכר שפעם אחת כן עשו לי מסיבת הפתעה שבטית.

משום מה ידעתי על המסיבה (כמו על כל מסיבות ה"הפתעה" שאי פעם ארגנו לי) והחבר שאסף אותי מהבית התנהג מוזר. משום מה הוא התעכב מאוד ועד שהגענו למקום המסיבה, האנשים שהיו שם וחיכו יותר מדי זמן אמרו כולם "מזל טוב" והתפזרו משם תוך 2 דקות. זו הייתה מסיבת יום ההולדת הכי קצרה בתבל, לדעתי.

אבל החברים האמיתיים שלי כן חגגו לי במשך השנים ואיתם היה כיף למרות שמאיזו שהיא סיבה גם אז אני זוכר שזאת הייתה תקופה של דיכאון בלתי מוסבר.

היום, יום ההולדת כבר לא יום של דיכאון ובכלל, אני חושב שימי הדיכאון שלי חלפו מן העולם וזה רק לטובה.

פרשת "נשא" היא גם הפרשה הארוכה בתורה (176 פסוקים) וגם פרשת הבר מצווה שלי.

רציתי לשתף אתכם ברעיון נחמד שקראתי בספרו של הרב אברהם קורמן "הפרשה לדורותיה". את הרעיון אכתוב במילים שלי, אבל כל הקרדיט מגיע לרב ז"ל.

בפרשת "נשא" מובאת ברכת הכהנים (הכהנים עולים אל הדוכן ומברכים את הציבור). לפני שהם מברכים את הקהל הם מברכים: ברוך... אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". לא נאמר היכן מרומז שהם חייבים לברך באהבה?

ה"מגן אברהם" העיר: "כמו שכתוב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו" (כהן שלא אוהב את העם או שהעם לא אוהב אותו, לא יכול לברך ברכת כהנים). ברם, ברכה זו תוקנה שנים רבות לפני כתיבת הזוהר. אנשי כנסת הגדולה הם אשר תיקנו את הברכות לישראל. על סמך מה הם ניסחו את הברכה כפי שניסחו אותה?

הסיבה היא פשוטה. כי לא תיתכן ברכה ללא שלימות ואין שלימות בלי אהבה.

בתוכחה ישנן קללות רבות ומשונות והן נאמרו באריכות ולעומתן הברכות נאמרו בקיצור נמרץ. הסיבה לכך היא שברע ישנן דרגות רבות, זו למעלה מזו. אם אין לאדם פרנסה רע לו. אם אין לו איפה לגור, מצבו יותר גרוע. אם הוא גם חולה יותר רע לו וכדומה.

אולם, לא יתכן לומר על אדם שטוב לו אם לא טוב לו "בכל".

למשל, אם האיש עשיר, אך הוא חולה, או שאין לו איפה לגור, או שלא אוהבים אותו. או אם הוא בריא, אך עני, הרי לא יתכן לומר עליהם שטוב להם.

אם מברכים אדם שיהיה לו טוב, הכל כלול בזה, כי אם חסר לו משהו, הרי כבר לא טוב לו.

שיהיה לכם רק טוב ושבת שלום!

לפני חג השבועות, אשתי הבטיחה להוריי שהיא תכין מספר תבשילים לחג.

התיכנון היה שאשתי תבשל אצל הוריי, אך זה לא הסתייע וכך מצאה אשתי את עצמה מכינה את כל התבשילים בביתנו הקט.

אלא שדלת התנור החלבי יצאה מהמקום ולא הספקנו להזמין טכנאי שיבוא לתקן אותה עד ערב החג.

אשתי התקשרה בבוקר שלפני החג וביקשה להזמין טכנאי.

"אין בעיה, זה יעלה לך 185 ש"ח... הוא יוכל לבוא ביום חמישי...".

"אבל יום חמישי זה מאוחר מדי! אני צריכה לבשל לחג!"

"אין מה לעשות".

אשתי חיפשה דרכים להסתדר וכעבור שעה, ניסתה שוב את מזלה עם חברת התיקונים.

הפעם, היא שיוותה לקולה טון מסכן במיוחד וקיוותה שהמוקדנית תרחם עליה ותשיג עבורה טכנאי שיסכים לבוא אלינו לפני החג.

אך גם הפעם, היא קיבלה תשובה שלילית. המוקדנית התנצלה ואמרה שאין טכנאי שיוכל לבוא בערב החג.

בצער רב, אשתי ניתקה והמשיכה לחפש דרכים יצירתיות לפתרון מצוקת התנור.

צלצול טלפון קטע את מחשבותיה. על הקו הייתה המוקדנית.

היא אמרה שיש טכנאי שיוכל להסביר לאשתי איך להחזיר את דלת התנור למקומה בטלפון. המוקדנית קישרה ביניהם ותוך כמה דקות אשתי החזירה את הדלת למקומה בזכות הטכנאי הטלפוני.

אשתי הכינה הרבה מטעמים טעימים (קיש בצל ירוק, מאפה תפוחי אדמה,פשטידת פטריות וחטיפי זיתים) היות ונאמר לנו שגם אחותי ומשפחתה יהיו אצל הוריי בחג. 

כשהגענו לבית הוריי התברר לנו כי אחותי ומשפחתה לא היו אמורים לבוא ולכן נשאר הרבה אוכל מהחג.

האוכל היה טעים מאוד וכולם שיבחו את אשתי ואמרו שזה יותר טוב ממסעדה.