הכל התחיל כשאהרן חזר מהגן עם חבילת טושים שהוא קיבל במסיבת יום בהולדת בגן שלו.

הוא התעקש לנסות כל טוש מיד וכך מצאתי את עצמי יושב לידו כשהוא עמל על המילה 'נמלה' ("עמל על המילה נמלה"- משחק מילים משעשע כרגיל) וצובע כל אות בצבע שונה.

 כל כך היינו עסוקים ביצירותיו של אהרן, עד שלא שמנו לב שאלעד חמק מעינינו.

כעבור כמה דקות, אשתי קראה לי "בחור טוב, בא תראה משהו".

כשהגעתי אליה נפלטה קריאה מפי: "אוי ואבוי!".

קירות הבית היו מכוסים בצבע אדום שאחד מילדינו טרח וקישקש באמצעות אחד מצבעיו.

לא לקח לנו הרבה להבין שאלעד הוא האמן.

"אלעד, מה זה?" שאלנו אותו.

"ציור" הוא ענה.

"ומי צייר את הציור?" שאלנו.

"אלעד!" הוא השיב בגאווה.

"אסור לצייר על הקירות" הסברנו לו.

אלעד נעלב מאיתנו כמובן ופרץ בבכי. אני לא יודע אם הוא לגמרי הבין שאסור לקשקש על הקירות.

במהרה גילינו מה גודל הזוועה.

כל הקירותש לאורך המדרגות וכן כל הקירות בקומה העליונה היו מכוסות בקישקושים אדומים. גם על הקיר ליד המיטה של אלעד הופיעו קשוקים אדומים.

זה היה מזעזע. זה נראה כמו מרחץ דמים או לפחות כמו קיר מקושקש בצבע אדום.

כל פעם שעברנו ליד הקיר, שאך לפני שבוע היה זך ונקי, שכן זה בית חדש- דנדש, התחלחלנו מחדש.

אך היום אשתי שמה לזה סוף.

כשהייתי בעבודה, היא צבעה את כל הקירות המוכתמים וכעת שוב שולט הצבע הלבן בקירות ביתנו.

עד הפעם הבאה...

כמידי שנה בשנה, עורך ארז זוננשיין את הפרוייקט המבורך, הלא הוא "פרוייקט אוהבים". זו השנה השלישית שבה הוא עורך את הפרוייקט והשנה השלישית שאני משתתף בו.

בגדול, כל מה שצריך לעשות זה לכתוב ביום זה (22.5.06) פוסט שמח שמסביר למה טוב לכם בחיים. היות ובסך הכל החיים שלי טובים וגם ככה תתקשו למצוא אצלי פוסטים דכאוניים, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לאשתי, האחת והיחידה.

אשתי היקרה, שאני לא אומר לה מספיק פעמים כמה אני מעריך אותה.

אשתי, שאני לא משבח אותה מספיק על כל מה שהיא עושה.

אשתי, החכמה והנבונה שיודעת מה לומר ואיך.

אשתי, היפה מכולן ושאותה אני אוהב.

אשתי, החזקה. שעומדת בגבורה בכל המכשולים.

אשתי, התומכת.

אשתי, האוהבת.

אשתי, האמא הטובה בעולם. שמגדלת את ילדינו לתפארת, בחיוך ובאהבה.

אשתי, האחת.

אשתי היחידה.

אשתי, שאותה אני אוהב.

תדעי לך, שגם אם אני לא תמיד אומר את הדבר הנכון, או עושה את המעשה הנכון, בתוכי אני יודע שאת צודקת ואני איתך.

אוהב אותך המון,

אני.

בדרך כלל, אני לוקח לעבודה כריך (סנדוויץ') כדי לאכול כארוחת צהריים/ ערב.

אך היום, אשתי החליטה לפנק אותי.

בצעד יוצא דופן, היא ארזה קופסא שהכילה פסטה ברוטב בולונז. היא סגרה את הקופסא היטב, אטמה אותה בשקית והכניסה לתיק שלי.

היא הכניסה פנימה פיתה למקרה הצורך וסגרה הכל יפה- יפה.

אולם, כשהגעתי למשרד ופתחתי את שקית האוכל, נוכחתי לדעת שאין שם מזלג או כף.

הפכתי את התיק וחיפשתי שוב ושוב אך לא מצאתי עם מה לאכול את האוכל.

סגרתי את דלת המשרד וקיוויתי שאף אחד לא ייכנס ויראה אותי מנסה לאלתר כלי שישמש אותי כסכו"ם.

בהתחלה ניסיתי להשתמש בפיתה ככף, אך הפסטה החליקה ממנה ולא הצלחתי לתפוס אותה כמו שצריך.

איתרתי פקק של בקבוק קולה והכנסתי אותו לאוכל השמנוני. אחרי שתי יציקות החלטתי לוותר על הפקק ועשיתי מה שכל חוראני במצבי היה עושה: אכלתי עם הידיים.

המראה ודאי לא היה משובב נפש, אך התנחמתי בכך שאף אחד לא רואה אותי דוחף ידיים לקופסת הפסטה ברוטב בולונז משל הייתה זאת משימה ב"סוף הדרך" שבה צריך לחפור בקערה של תולעים דביקים בחיפוש אחר מפתח נסתר.

היד שלי הייתה אדומה מהרוטב והתלכלכה כהוגן. אני מעריך שגם פניי התלכלכו כי השתדלתי לאכול מהר, לפני שמישהו יכנס לחדר שלי.

ואז נכנס הבוס שלי.

מיהרתי להסתיר את היד מתחת לשולחן.

הוא לא הסתכל עליי ורק נכנס לחדר אחר שבו נמצא מכשיר הפקס והגישה אליו היא מהחדר שלי.

המשכתי לאכול, וכל הזמן שמרתי על קשר עין עם פתח החדר של הפקס כדי לראות מתי הבוס ישוב.

"אתה יודע", אמר לי הבוס ואני מיהרתי להסתיר שוב את היד המלוכלכת. (את הפנים שלי ניסיתי להסתיר ביד השניה.

"אתה יכול להשתמש בסכו"ם שבחדר השני"...