"אבא", פנה אליי אהרן שמסיים עכשיו את גן החובה שלו, "אתה יודע מה ההבדל בין בנים לבנות?".

כל הורה מתכונן לרגע שבו יצטרך לנהל את שיחת "הציפורים והדבורים" עם הילד שלו. יש כאלה שמעדיפים לספר לילדים שלהם סיפורי מעשיות, אך אני החלטתי שעל כל שאלה שאשאל על ידי ילדיי אענה בכנות ובאמת, תהיה השאלה קשה ככל שתהיה.

"מה ההבדל בין בנים לבנות?" שאלתי את אהרן בחזרה.

"שלבנים יש כיפה או כובע ולבנות אין!" פסק אהרן ואני נשמתי לרווחה .

"אבל לאמא יש כובע", הקשתי עליו.

"נכון, אבל כובע של בנות הוא סגול או ורוד ויש עליו סרטים או פרחים ואילו על הכובע של הבנים יש עצמות ושודדי ים. הבנת?"

והנה לכם ההבדל בין בנים לבנות, בעיניו של ילד מתוק.

השבוע נסעתי לחיפה ברכבת. אני יודע שיש אנשים שנוסעים ברכבת בכל יום, אבל הרכבות היחידות שאני נסעתי בהן ב-14 השנים האחרונות היו רכבות של ילדים ב"בית חלומותיי" וכדומה. ולכן הרגשתי כמו ילד קטן שנוסע בפעם הראשונה ברכבת. אפילו הבאתי איתי מצלמה וצילמתי בהיחבא כמה תמונות בתחנת הרכבת, אבל אחרי שראיתי את מבטי האנשים סביבי, הכנסתי את המצלמה לתיק ויותר לא הוצאתי אותה עד שהגעתי חזרה הביתה.

בסך הכל היה כיף לנסוע ברכבת, אבל לפני שעליתי על הרכבת לא הייתי בטוח על איזו רכבת אני אמור לעלות. בקופה אמרו לי ללכת לרציף 1 אבל בתחנה היה כתוב שהרכבת הבאה נוסעת לבנימינה.

בנימינה זה אחרי חיפה או לפני? האם הרכבת שנוסעת לבנימינה תעצור בחיפה? ואם לא, איזו רכבת נוסעת לחיפה? את כל השאלות האלו הפנתי ליושבת אורח (על משקל "עוברת אורח", רק שהיא ישבה על ספסל), שבתגובה רק אמרה במבטא כבד "אני לא מדברת עברית". בלי למצמץ תרגמתי את שאלותיי לאנגלית, אבל התיירת האומללה לא ידעה למה נפלתי עליה.

או אז, נחלצה לעזרתי מישהי אחרת שהסבירה לי שהרכבת הזו מגיעה רק לבנימינה ועליי לחכות עוד רבע שעה לרכבת הבאה שודאי תעצור בחיפה.

אלא שאחרי שהרכבת לבנימינה נסעה, על הלוח היה כתוב שהרכבת הבאה נוסעת ל"נהריה - ישיר". מה זה אומר? ישיר זה בדרך כלל בלי תחנות ביניים. אם כך, האם הרכבת תעצור בחיפה? האם היא תעצור בתחנה שאני צריך בחיפה בכלל? תפסתי מישהו ושאלתי אותו את כל השאלות האלה והוא מצידו אמר שנראה לו שהרכבת מגיעה לחיפה. נראה לו?! אז שאלתי עוד כמה אנשים, עד שכל הנוסעים בתחנת הרכבת ידעו שאני צריך לנסוע לחיפה. ונסעתי לחיפה.

בערב, אחרי שחזרתי מחיפה, הלכנו לראות את המופע "MAMMA MIA" בהיכל נוקיה (שלעד ישאר "יד אליהו" עבורי). המופע היה יפה, ואני מניח שהייתי נהנה בו יותר אילולא הייתי כל כך עייף מהנסיעה לחיפה וחזרה.

רק דבר אחד אני לא מבין (טוב, יש הרבה דברים אני לא מבין, אבל רק אחד מהם אני אזכיר בהקשר הזה): למה כוס קולה, שהמזנון ממלא מתוך בקבוק ליטר וחצי שקונים בכל חנות בכ-5 ש"ח, עולה במזנון היכל נוקיה 10 ש"ח??? להזכירכם, מדובר כאן בכוס, לא בבקבוק שלם! פשוט שערורייה.

לפני זמן מה, פניתי לחברת פרסום והצעתי את כישוריי למשרה שם.

צירפתי כהרגלי את קורות החיים שלי ותיבלתי את מכתב הפניה שלי בטיעונים מנצחים שיגרמו להם לבחור בי ולקבל אותי לעבודה.

לאחר כמה ימים, קיבלתי מהחברה מבחן ("קופי טסט") שבו הייתי צריך לחשוב על הברקות לפרסום מוצר או שירות מסויים (אני בכוונה לא כותב מה זה, כדי שלא תזהו במי ובמה מדובר).

העלתי על הכתב כמה רעיונות כולל הברקה אחת שחשבתי שהיא מוצלחת במיוחד ושלחתי אותם לחברה.

בתגובה קיבלתי אימייל שמה ששלחתי רחוק מלהיות מושלם, אבל יש על מה לדבר ולכן הם הזמינו אותי לראיון.

כשהגעתי לראיון במשרד הפרסום, שמעתי כמה עובדים שם מדברים על המוצר/ שרות שהיה לי במבחן והבנתי שמה ששלחו לי היה פרוייקט שהם עבדו עליו בזמן אמת. התפתתי לשתף את העובדים ברעיונות שהיו לי, אך העדפתי לשמור אותם לעצמי. ממילא אם אעבוד שם הם ישמעו אותם ממני.

בראיון עצמו, התברר לי שלא טרחו בכלל לקרוא את הקו"ח שלי ולכן כשתיארתי אותם, הם פשוט התנצלו על בזבוז זמני ואמרו לי שלא למדתי כתיבה שיווקית ולכן אני לא מתאים להם. חבל שלא טרחו לקרוא את מסמך קורות החיים שלי, כי אז לא הייתי מבזבז את זמני עליהם.

יצאתי משם מאוכזב וחזרתי לביתי.

כעבור שבועיים בערך, הופתעתי לראות פרסומת באחד הבלוגים. הפרסומת הייתה למוצר / שירות שהיה במבחן שלי ולהפתעתי הרבה, הרעיון המרכזי שכתבתי במבחן, "ההברקה" הגדולה שלי, הופיעה בבאנר בצורה משודרגת. הם אמנם לא השתמשו בדיוק במה שכתבתי, אבל הרעיון הכללי היה מבוסס על הרעיון שלי. אני בטוח בכך (אשתי חושבת שלא ברור שמה שרואים שם זה מה שתיארתי, אבל לדעתי זה מבוסס על הרעיון שלי).

חבל שחברת הפרסום שלא טרחה לקרוא את הקורות חיים שלי ולא טרחה לקבל אותי לעבודה, לא טרחה להודיע לי שלפחות את הרעיון שלי היא לקחה. אבל באמת, למה לטרוח?

כצפוי, אחרי שלאהרן היו אבעבועות רוח, הגיע תורם של אחיו לחלות וכך, במקביל, אלעד ואריאל הותקפו באבעבועות (וואי איזו מילה קשה!) רוח.

השבוע אלעד סיכם את המחלה במשפט אחד: "אוף, מגרד לי. oh man!".

אריאל לקח את המחלה קשה יותר מאלעד ובאחד הלילות מדדתי לו חום של 39.7 מעלות.

לצורך הורדת החום, נסעתי לסופר פארם בכדי לקנות להם אקמולי או פאראמול (המקבילה של אקמולי, במותג של סופר פארם). אשתי מעדיפה את הפאראמול, וגם תיארתי לעצמי שהוא יותר זול מהאקמולי, אך כדי לקבל אותו צריך להמתין בתור לרוקח ואילו האקמולי היה על המדף הרגיל בחנות. לכן לקחתי את האקמולי מתוך מחשבה שאולי זה עולה כמה שקלים יותר, מבקופת חולים (או מהפאראמול), אבל לא נורא. בחרתי באריזה המוכרת לי עם הקנגרו שאני יודע שאהרן אוהב במיוחד ולא התייחסתי לכך שכתוב למטה שזה מכיל 60 מ"ל. האריזה הייתה בגודל המוכר לי ולכן חשבתי שזה מה שאני תמיד קונה.

אלא שכשהגעתי הביתה, גיליתי שבתוך האריזה בעלת הגודל הרגיל, הסתתר לו בקבוק מוקטן המכיל רק 60 מ"ל במקום 100 מ"ל שמוכרים בקופת החולים. השוותי בין האריזות של האקמולי והן זהות פרט לעובדה שעל אחת כתוב שהיא מכילה 60 מ"ל ועל השניה כתוב 100 מ"ל.

גם המחיר שונה. בקופת חולים אריזת 100 מ"ל של אקמולי עולה כ-13 ש"ח.

בפופר פארם אריזת 60 מ"ל של אקמולי עולה כ-14.75 ש"ח.

הבדל עצום!

למחרת, היות ונגמר האקמולי, קניתי פאראמול. אריזת פאראמול של 115 מ"ל עולה 13.89 ש"ח וכל מ"ל שלה מכיל יותר חומר, כך שצריך לתת פחות ממנו לילדים. זו הקניה המשתלמת ביותר.