לפני כמה שבועות פניתי לגילדה בהצעה מפתה:

לכתוב טור בבלוג שלי.

גילדה הביעה את רצונה במדור "פרשת השבוע" והצעתי לה לכתוב עוד באותו שבוע את דבר התורה. זה לא הסתייע בידה, אך זכרתי את הצעתה ואתמול הצעתי לה שוב לכתוב את דבר התורה לשבת זו.

היות והצעתי לה לכתוב משהו רק ברגע האחרון, לא קיבלתי את זה לפני שכיביתי את המחשב לפני שבת, ולכן אני מפרסם את דבר התורה שלה רק עכשיו.

קבלו אותה בתופים ובמחולות (במיוחד לקראת ט"ו באב)- גילדה:

עם ישראל ניצב לפני כניסתו לארץ, המסלול הארוך שהחל לפני 40 שנה במצרים ועבר דרך נפתולי המדבר רצוף ההרפתקאות, מגיע לסיומו.

כמנהיג רוחני מנחה משה את העם כיצד לנהוג בהמשך דרכו, שכן בשל חטאו בפרשיית מי המריבה, נגזר עליו שלא להיכנס אל הארץ.

הוא פותח ומדבר בעניין התפילה.

מהי התפילה? השיחה הישירה - הפלאפון\מייל\אס אמ אס לאלוהים.

למרות שהגזירה ניתנה, משה אינו מתייאש ומתחנן ומתפלל לקב"ה שיבטל את העונש המר.

החת"ם סופר מפרש שהמילה "ואתחנן" בגימטריה שווה למספר 515 –

משה רבנו נשא 515 תפילות ולא התייאש!

כאן בא משה רבנו להעביר לעם מסר חשוב בעבודת השם, בקשר עם אלוהים-

גם כשנראה שלמילים ולמעשים שלנו אין השפעה, גם כשנדמה שהכל כבר חתום וסגור, עדיין יש מקום לתפילה.

חכמי הקבלה גורסים כי לכל בקשה ובקשה דרוש מניין תפילות מסוים (ויש אומרים אף דמעות), אין איש יודע כמה תפילות ודמעות יש לשפוך בפני האל ע"מ להגשים את הבקשה אך אסור לשכוח שאף תפילה, מחשבה, מילה, הרהור הולכים לאיבוד,

כל אות ואות, כל כיווץ קטן בלב נספר ונמנה.

אך מטבע הדברים, לפעמים אנחנו מרגישים על סף ייאוש וכאן באה המילה "ואתחנן" של משה-

משה התפלל 515 תפילות, לא התייאש אחרי תפילתו הראשונה או העשירית  וזכה להמתיק את עונשו-

"עלה ראש הפיסגה ... וראה בעיניך"

אומרים חז"ל :

גם כאשר מונחת חרב חדה על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים

לאחר שלימד את העם את חשיבות ההתמדה בעבודת ה' ושמירת הקשר עימו גם אם לא רואים פירות מיד, עובר משה להנחות את העם כיצד לנהוג, כאן מגיעים אזהרות ודגשים בדבר חשיבות הדיוק בקיום המצוות , שלא להוסיף ולא לגרוע . משה מסביר לעם כיצד לכבוש את הארץ וכיצד לנהוג באוכלוסיה המקומית.

בהמשך, נמנים עשרת הדיברות, הכללים המרכזיים המנחים כל יהודי וכן פרשיית קריאת שמע אותה יודע בע"פ כל ילד קטן אשר עוסקת בחשיבות השינון והחינוך.

בסופו של דבר מסביר משה לעם, שהסיבה שה' בעדנו, איננה נובעת מכך שאנחנו הרוב או בשל יתרון פיזי מסוים על פני לאום אחר.

יחסו האישי של ריבויינו אלינו נובע מאהבתו הכנה ומהתחייבותו לקיים את השבועה שנשבע לאבותינו.

משה מזהירנו שלא לסור מדרכי ה' ועל העונש הצפוי לנו במידה ונעשה כן .

למרות הכל, נחתמת הפרשה במילות עידוד וחיזוק:

"וידעת כי ה' הוא האלוהים ...הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו...  "

מערכת הצדק הרוחנית העליונה אינה נחה ושוקדת על שמריה.

סופו של הצדק לצאת לאור.

מפרשה זו לומדים על התשתית המשולבת של עם ישראל אשר סייעה לו להחזיק מעמד במשך כל הדורות:

1.    קשר אישי עם אלוהים

2.    שמירה מדויקת על החוקים והכללים

3.    אמונה במערכת שכר ועונש

4.    עובדות היסטוריות של ניסים , השגחה פרטית ומילוי הבטחות

5.    עשרת הדיברות – חוקים (כמעט) אוניברסליים לחיים טובים

6.    שינון וחינוך הנ"ל לדור הבא- המשכיות

7.    ארץ ישראל +הנחיות התנהגות כלפי האוכלוסייה המקומית ע"מ לשמר את הכיבוש

8.    אהבתו של הקב"ה והתחייבותו לקיים את הבטחותיו לעם

יהי רצון שתשתית זו תוסיף ללוות אותנו תמיד ושנזכה לראות בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

מעשה בבלוגר אחד שניסה להעמיד את קוראיו בנסיון.

כותב הבלוג, המציא סיפור וניסה לבחון את תגובותיהם של קוראיו.

התגובות לא איחרו לבוא, כדרכן של תגובות, והן היו אוהדות ומסמפטות כדרכם של האנשים הטובים כאן בישראבלוג. חלק מהמגיבים נחשפו, כתבו כמה הם מזדהים עם הכותב ועם ה"מגרעות" שהעלה על הכתב וסיפרו לו שגם הם סובלים מאותה מגרעת.

זה לא קל להזדהות עם בעיה או כאב של מישהו אחר, אך כשהוא כותב שזה קרה לו, פתאום הקורא שואב אומץ להגיב וחושף בפני כותב הבלוג את המגרעת שלו מתוך הזדהות ותחושה של "אם הוא כתב על הבעיה שלי, אז הוא בטח מבין מה אני עובר".

התגובות זרמו וכולן עודדו את הכותב והראו לו ש"הוא לא לבד" ושאף מגרעת שיחשוף בפניהם לא תפריע לקוראים הנאמנים שיאהבו ויקבלו אותו כמו שהוא.

ואז פתאום התברר שכל אותה "חשיפה" של הבלוגר הייתה בעצם נסיון.

הוא בכלל לא סובל מהבעיות שאותן "חשף" בפני קוראיו ובסך הכל רצה לבחון את הקוראים שלו שנפלו בפח. אמנם הם הוכיחו לו נאמנות ואהבה, אך הוא רימה אותם.

הוא השתמש בתרגיל זול. הוא רצה לראות אם עדיין אוהבים אותו במצב שבו שיקר להם והם כולם הביעו כליפו חום ואהבה ואפילו גילו לו ש"הוא לא לבד".

אני הייתי אחד מאלה שנפלו בפח. עברתי את ה"מבחן", אך יחד עם זאת נחשפתי בפניו ואמרתי לו שגם אני כמוהו בכמה מובנים וקיבלתי את זה חזרה בפרצוף. זה בסך הכל היה ניסוי. ואני הייתי השפן.

אני לא אוהב שמשקרים לי. אני לא אוהב לקרוא בלוגים שהם פיקציה. אני לא מחפש סיפורים זוהרים או סיפורי אגדות. אני אוהב לקרוא דברים אמיתיים. אם אני קורא בלוג מסויים, זה בגלל שהוא מצא חן בעיניי, ואני לא צריך שהבלוגר יחפש דרכים למשוך אותי. אני לא צריך גימיקים ובטח ובטח שאני לא רוצה שימציא לי בדייה כדי לבחון את נאמנותי אליו.

אם כבר- אז דווקא סיפור הבדייה ידחה אותי ויגרום לי לא לרצות לקרוא בבלוג הזה עוד.

אל תעמידו את חבריכם במבחן, אתם עלולים להפסיד מכך.

הציטוט שבכותרת שייך לבן שלי, שכנראה שמע אותו ממני או מאשתי במהלך הצום (הוא עצמו, לא צם, כמובן).

הצום עבר יחסית בקלות. צמתי עד הסוף ולפני רבע שעה אכלתי קצת עוגה ושתיתי מים.

עוד מעט נאכל ארוחת ערב ויתחדשו הכוחות.

בתיאבון!