גיסי בן ה-16.5 אוהב ילדים.

אתמול הוא סיפר לי את המונולוג הבא,וחשבתי שיהיה נחמד לחלוק אותו איתכם:

"נסעתי באוטובוס, וראיתי ילד חמוד.

בתחלתי לעשות לו פרצופים כדי שיחייך.

הילד חייך ועשה גם לי פרצופים.

גם אני חייכתי.

המשכנו לעשות אחד לשני פרצופים ולחייך, עד ש...

אמא שלו הסתכלה עליי כאילו אני פדופיל". 

ב-YNET קראתי כתבה הזוייה ומשעשעת (ושלא כמו אזורה שני, אינני מתעצל לצרף לינק אליה). מדובר שם, על בחור בשם עמית, שבבית הקפה "ארומה" קראו לו לקחת את הקפה ובמקביל קראו גם למישהו בשם "רונן" לבוא לקחת את הקפה.

צירוף המילים "עמית "ורונן" נשמע כמו "עמית רומם" שנשמע כמו "המתרומם" שזהו כינוי גנאי להומואים (שגם זה כינוי גנאי להומוסקסואליים). עמית, שאפשר לקרוא לו גם בשם "עמית להב" (המתלהב) נעלב והתקרית גרמה לו לצאת מהארון (טוב שהוא לא האשים את בית הקפה שבגללם הוא בכלל נכנס לארון), לאבד שעות שינה, לבושה, לאבדן מקום עבודה, לטיפולים פסיכולוגיים ומי יודע מה עוד ולכן הוא תובע מבית הקפה כ-18 אלף ש"ח.

ואני אומר: יאללה יאללה, עוד אחד שמנסה לעשות קופה ולסחוט את בית הקפה.

גם אם הם כן אמרו בבית הקפה "עמית רומם", זו לא סיבה לשבור את הכלים, לצאת מהארון ובכלל להפסיק לתפקד.

אז מה, צחקו על חשבונו? שיחייך ויעביר את זה הלאה.

אני לא מאמין שבגלל הלצה כזאת (שאני בטוח שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששמע אותה, כי אני מכיר את הצירוף הזה כבר כמה שנים ולכן בטח מישהו כבר כינה אותו כך בעבר) הוא הפסיק לתפקד וחייו השתנו ללא היכר.

בשבת שוחחתי עם חבר דתי על ההתנתקות והוא אמר שהוא דווקא בעד ההתנתקות ושזה לא הופך אותו לשמאלני.

הוא הביע מחאה על ראשי הציונות הדתית ואמר ש...

בעצם אני לא זוכר את כל מה שאמר (הצום משפיע עליי...) וזה לא משנה.

הסיבה שכתבתי את זה, היא כדי לפרסם את התמונה הזאת שקיבלתי באימייל, תחת הכותרת: "לא כל הכיפות כתומות".

אותי זה הצחיק.

היום הלכתנו ל"מחסני תאורה" כדי לקנות כמה מנורות לבית.

הסתובבנו קצת בחנות והתרשמנו מהמנורות הרבות שהיו שם.

בינתיים, אהרן ואלעד התחילו לרוץ סביב החנות.

ניסינו לעצור בעדם והסברנו להם שיש שם הרבה דברים שבירים ושאסור לרוץ בחנות.

זה עזר לכמה רגעים, עד שהם התחילו לרוץ שוב.

הושבתי את אלעד על העגלה של אריאל (על  החלק העליון), אבל הוא ירד מיד.

חלק מהזמן החזקתי לו את היד, אבל הוא רצה רק לרוץ אחרי אהרן.

באיזה שהוא שלב, אשתי הראתה לי מנורה יפה ואז שמענו את הרעש שממנו חששנו.

רעש של זכוכית מתנפצת.

סובבנו את הראש, רק כדי לגלות את אלעד יושב ליד כמה מנורות עמוד ולידו שרועה מנורת עמוד שזכוכיתה מנופצת לרסיסים. אלעד ישב שם מרוצה מעצמו, ואנחנו חיפשנו בור עמוק לקבור בו את עצמנו.

הרמתי את מה שנשאר ממנורת העמוד (רק העמוד נשאר) והבחנתי בתג המחיר. 299 ש"ח...

אחד המוכרים ניגש לנקות את הזכוכיות ואמר "לא קרה כלום", אבל אנחנו הרגשנו ממש רע.

הושבנו את אלעד בעגלה ואת אריאל הושבנו בסל-קל.

למען האמת, הדברים שאהבנו היו יקרים מדי עבורנו ומה שהיה זול לא היה כל כך יפה. אבל בגלל שאלעד שבר להם מנורה, הרגשנו מחוייבים לקנות ולכן קנינו כמה מנורות לחדרים. מנורות יקרות נקנה כשיהיה לנו יותר כסף :)

הצעתי לשלם על הנזק, אך המוכר סירב (יפה מצידו!).

יצאנו משם בהרגשה טובה, למרות הכל וזה מה שחשוב.