השבוע נציין שנה לגירוש גוש קטיף.

רק לפני שנה גירשו אותם מבתיהם בהיסטריה. לא היו פתרונות עבור המפונים, אבל לוח הזמנים קדם לכל וכך, רגע לפני תשעה באב פונה גוש קטיף.

עד היום, לחלק מהמגורשים אין פתרונות. רבים מהם מחוסרי עבודה, ממוצע הבגרויות שלהם ירד באופן דרסטי בעקבות האירועים והמשפחות חיות בדוחק מכביד.

השבוע ביקר ראש הממשלה אהוד אולמרט באתר "ניצן" (בפעם הראשונה מאז הגירוש?). הוא שמע על מצוקותיהם בתחום התעסוקה, החינוך והחקלאות והבטיח להם כי...

יפונו עוד ישובים.

מדהים איך הוא יכול להיות כל כך חסר טאקט. מכל האנשים בעולם, דווקא למגורשי גוש קטיף הוא מבטיח שיפנו עוד ישובים?

ובכלל, האם הוא לא השכיל להבין שכל נסיגה של ישראל מתקבלת אצל האויבים כרפיסות וכסימן לחולשה?

האם הוא לא הבין שמאז שעזבנו את לבנון החיזבאללה רק מילאו עוד ועוד מצבורים של תחמושת כדי לתקוף את ישראל?

האם הוא לא ראה איך החמאס השתלטו על חורבות גוש קטיף ושיגרו משם טילים לעבר ישראל?

אם נפנה עוד ישובים, מה זה יתן לנו? הרי ברגע שנצא משם, הערבים ישתלטו על הישובים הללו ותהיה להם עמדת תקיפה נוחה יותר לשאר חלקי הארץ.

כשאריק שרון הגה את תכנית ההתנתקות הוא הבטיח שזה יתרום לבטחון ושיהיו פחות אירועי טרור. דברים ברוח דומה הבטיח אהוד ברק כשיצאנו מלבנון.

כעת אנחנו רואים מה קורה באזורים שנטשנו. אז איך אפשר להמשיך בעיוורון מוחלט להבטיח שנפנה עוד ישובים? ועוד בלי תמורה?!

ימי "שלושת השבועות" הם ימים קשים לעם ישראל בכל שנה. על פי המסורת, ליהודים אין הצלחות מול גויים בימים אלו ולכן מומלץ לא לעשות עסקים איתם (וקל וחומר שלא מלחמות) בשלושת השבועות.

בכל שנה אני מרגיש באופן אישי ביש מזל בימים אלו. אבל אני מרגיש שהמלחמה הזאת תסתיים תוך שבועיים.

ט' באב יחול לקראת סוף השבוע הזה ואני מרגיש (בלי סיבה מיוחדת, סתם הרגשה פנימית שכזאת), שתוך שבועיים מהיום המלחמה תסתיים, והמזל יחזור לעם אחרי ט' באב.

אין לי איך לבסס את ההרגשה הזאת, כי היא לא מבוססת על שום דבר מלבד תחושה פנימית, אך אתם מוזמנים לבדוק אותי בעוד שבועיים.

בינתיים כל שנותר לנו לעשות זה להתפלל להצלחה ולהילחם בגבורה.

הפצצות חיל האוויר בלבנון הכרחיות להגנת המדינה והעם שלנו. זה משהו שחשבתי שיש עליו קונסנזוס בעם. כולם מבינים שאין ברירה וכדי להמשיך לחיות חייבים לתקוף את החיזבאללה וחייבים להילחם בחמאס כדי שאירגוני הטרור הללו יפסיקו לפגוע בנו.

אלא שלא כולם חושבים כך.

אתמול התקיימה הפגנה של "פעילי שמאל" נגד המדינה. הם קראו שם לראש הממשלה ולשר הביטחון "בוגדים" וקראו לנהל משא ומתן עם אירגוני הטרור במקום להילחם בהם.

מעניין שבתקשורת הגדירו את ההפגנה כהפגנה של "פעילי שמאל" ולא של "השמאל הקיצוני". מה, קיצונים יש רק בימין? אורי אבנרי כונה שם "פעיל שמאל" כאשר אין יותר שמאלני קיצוני ממנו.

מול אלפי המפגינים הקיצוניים, ניצבו שתי נשים, האחת מהימין ואחת מהשמאל והפגינו נגד המפגינים הקיצונים. בעלה של אחת מהן נלחם בצפון ובעוד הוא שם מגן על המדינה, מפגינים נגד פועלו שם אלפי מפגינים שמאלנים קיצוניים. היא לא יכלה לסבול זאת יותר ולכן קראה לחברתה המזוהה עם מפלגת העבודה והשתיים הלכו להפגין עם דגל ישראל אל מול דגלי פלסטין ודגלים אדומים קומוניסטיים.

מהר מאוד השתיים הרגיזו את המפגינים הקיצוניים הרבים שתקפו אותן והורידו להן את דגל ישראל. זה רק מראה איפה סדר הקדימויות שלהם: קודם כל דגלי פלסטין ורק אחר כך דגלי ישראל, אם בכלל (להפגנה הם לא הגיעו עם דגלי ישראל...).

אני רוצה לחזק מכאן את ידיהן של דנה ודנה, שתי המפגינות נגד המפגינים הקיצוניים, שהשכילו לעמוד מול אלו שלא הבינו עדיין שחייבים לעצור את הטרור ושאין עם מי לדבר בצד השני.

לאחרונה התחלנו לגמול את אלעד (בן שנתיים וחצי, עוד מעט שלוש) מחיתולים.

הסברנו לו יפה שבכל פעם שהוא צריך לעשות פיפי שילך לשירותים ויעשה שם, אך בדרך כלל כשהוא הולך לשם הוא לא עושה שם פיפי, אלא רק משמיע קול מפיו "פששש" מבלי לעשות פיפי, ואז אחרי כמה דקות עושה על הרצפה או במכנסיו.

בימים האחרונים הוא התחיל לעשות פיפי בשירותים וכולנו שמחנו על כך מאוד.

אך, לפעמים הוא גם מפספס. וכך קרה היום, אחרי הצהריים שפתאום הוא עשה פיפי במכנסיו ושלולית הרטיבה את הרצפה בבית.

לאחר שניקינו אותו והחלפנו לו בגדים, לקחתי אותו ואת אהרן (בן 4 וחצי, עוד מעט 5) לבית הכנסת לתפילת מנחה. אשתי אמרה שהוא לא יצטרך לעשות שוב פיפי, בגלל שעשה לפני זמן קצר.

הילדים מאוד אוהבים לבוא איתי לבית הכנסת ובדרך כלל יושבים בשקט מופתי בזמן התפילה. אהרן תמיד מבקש שאראה לו באיזה עמוד בסידור אנחנו נמצאים, למרות שהוא עדיין לא קורא.

וכך היה גם היום. מצאנו מקום קרוב לבימה והתפללנו.

באמצע תפילת העמידה (שמונה עשרה), אלעד עמד לפניי ואהרן עמד לידי. אינ התפללתי ואהרן כל הזמן ניסה לומר לי משהו.

חשבתי שהוא רוצה שאראה לו באיזה עמוד להיות, אך מה שהוא בעצם אמר זה, שאלעד עשה פיפי.

סיימתי את התפילה ואז ראיתי את אלעד עומד בשלולית פיפי גדולה, ממש ליד החזן.

הלכתי מהר אל השירותים כדי למצוא מגבת נייר כדי לנקות את השלולית, אך הם היו נעולים.

המשכתי לחפש שירותים פתוחים עד שמצאתי, ומשם לקחתי חבילת נייר גדולה.

עברתי את שורת המתפללים (בבית הכנסת הזה, שנמצא בבית ספר, השירותים נמצאים מקדימה) והגעתי אל השלולית. בינתיים החזן התחיל את חזרת הש"ץ ואני ירדתי על 4 לידו וניקיתי את שלולית השתן.

הייתי נבוך מאוד ולא הסתכלתי מסביבי לראות אם מישהו הבחין בנעשה (אני מעריך ששמו לב, כי קשה לפספס מישהו גדול כמוני שמתכופף פתאום לנגב את הרצפה).

כעת נותרתי עם ערימת מגבות נייר רטובות בידי וחזרת הש"ץ בעיצומה. לא היה פח בקירבתי ולכן שוב צעדתי לאורך שדירת המתפללים עד שהגעתי לשירותים ושם זרקתי את הניירות לפח. ילדיי היו איתי ומהשירותים הלכנו ישר הביתה מבלי להסתכל לאחור.

 השארתי את הסידור פתוח במקום שלי מבלי לחזור אליו או אל התפילה. אלעד היה רטוב ורציתי רק להגיע הביתה כדי לנקות אותו.

הסיפור הזה הזכיר לי קצת את הגמילה של אהרן מחיתולים, לפני שנתיים, כשעשה פיפי בחנות בגדים.