אי שם באמצע חודש יוני קיבלתי את התגובה הבאה לבלוג שלי:

חשבתי שהנה, עוד מישהי מחמיאה לבלוג שלי ונעלמת במעמקי הבלוגוספריה. אלא שלא אדם כמו דריה יאכזב. יום מאוחר יותר קיבלתי ממנה את התגובה הבאה:

דריה אכן עמדה בהבטחתה, ומאז ביקרה אצלי בבלוג פעמים רבות וגם אני אצלה.  הכפתור שהיא הכינה הוא הכפתור היחיד שמופיע אצלי בבלוג, והוא גם זה ש"זיכה" אותה בעשר נקודות שנוספו ל-80 שכבר השיגה בכוחות עצמה במבחן על הבלוג שלי.

כאמור, הכטחתי לשלושת הראשונים שיגיעו ל-90 שאכתוב עליהם וכעת אני ממלא את הבטחתי לדריה וכותב על הבלוג שלה. (על הבלוגים של פונץ' בננה וזיגפריד תוכלו לקרוא לאחר שתלחצו על הקישור משמאל).

דריה כתבה את הפוסט הראשון שלה בישראבלוג ב-9/5/03.

דריה היא בחורה רגישה הלומדת ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כדי לשמור על כושר היא צועדת 7 ק"מ עם חברתה רננה.  הצעידות נותנות לדריה הזדמנות לשיחות נפש ולמחשבות "מה היה קורה אילו".

הבלוג שלה עוסק בחייה. לא פעם היא לוקחת את הקוראים לנסיעה במעלית הזמן אל עבר זכרונות עבר שלה, וכאלה יש הרבה.

דריה היא בחורה רומנטיקנית, הכמהה לקשר מצד אחד, אך לא בכל מחיר. אם בחור לא יהיה מוכן לחכות לה רבע שעה, היא תנפנף אותו מיד (בעצה אחת עם חברותיה).

בכלל, הבלוג שלה משופע בשיחותיה עם החברות, אשר כל פעם נדהמות מחדש על מעשיה של דריה.

דריה היא נשמה טובה. היא אוהבת חתולים (מאוד!) ואפילו מאכילה את חתולי הרחוב.

יש לדריה אחות, רוני שמה, שהיא בלונדינית עם עיניים כחולות. לא אחת דריה מזכירה את מעלות אחותה בצד קיטורים על תשומת הלב שלה אחותה זוכה, אל מול התעלמות(?) מדריה. עם זאת, דריה טוענת כי היא אינה מקנאת באחותה וכי היא אוהבת אותה מאוד.

דריה כותבת בשנינות ומשופעת בחוש הומור. היא כתבה פוסטים בסגנון: "10 דרכים להישאר אופטימיים" וסיווגה חברים בהומור ובטוב טעם.

אי אפשר להתעלם מקיטונות הביקורת העצמית שדריה ממטירה על עצמה, אבל מותר לה- זה הבלוג שלה. לעיתים אכן נדמה (כפי שחבר של דריה אמר לה ובעקבות זה היא התרגזה עליו) כי היא כותבת על עצמה דברים שאינם נכונים (לדוגמא: אם היא הייתה כותבת על עצמה שהיא איננה חכמה ואז היינו רואים שכל הציונים שלה מעל 90). לאחרונה, דריה הפסיקה(?) לבקר את עצמה וסיימה פוסט עם תשבוחות על עצמה.

לדריה היה קשר עם "מר בחור" שככל הנראה נחטף ע"י ארגון טרור למדינה עוינת כי ביום בהיר אחד נעלמו עקבותיו, וגם הטלפון שלו כבר לא היה מחובר. דריה העלתה השערות משעשעות בבלוג באשר למקום הימצאותו- כל המוצא, נא לא להחזיר לדריה.

הפוסטים שלה מאוד רגישים ומתובלים בשנינות ובחוש הומור משובח. דריה כתבה כמה פוסטים עצובים  ומרגשים על סבתא שלה, שהעבירו את הרגשות החזקים שלה היטב.

לבלוג של דריה קראו פעם "דריה מהבלוג" או The other Daria, אבל ביום בהיר אחד היא בחרה לשנות את השם ל"צוכה בוחקת" והכינוי נשאר "דריה". שם הבלוג נבע כנראה ממה שהיא כותבת- לפעמים בוכה ולפעמים צוחקת, אבל הכל כתוב יפה וגם כשהיא בוכה היא יודעת לצחוק.

באופן אישי אני לא אוהב את השם החדש של הבלוג שלה, וגם אמרתי לה את זה. אבל אני בדעת מיעוט בעניין הזה, ורוב המגיבים אצלה התלהבו מהשם החדש.

לסיכום: הבלוג של דריה הוא: שנון, מעניין, מצחיק, רציני ומרגש- הכל בבלוג אחד.

מומלץ בחום!

  עד שהתחתנתי הייתי "חולה" על כדורסל. הייתי משחק כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. חבר שלי הדביק לי את הכינוי "יד הזהב" משום שהייתי צולף מכל מקום במגרש. עם השנים כשהיה לי משחק פחות טוב היה אומר לי שעכשיו אני "יד הכסף" או "יד הברונזה" ואז כשהיה לי משחק טוב שוב היה מכנה אותי "יד הזהב". חוץ מהקליעה הייתי שחקן בינוני. לפני קצת יותר משש שנים, ביום שבו קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי, שיחקתי כדורסל במגרש. שיחקתי נגד איתי (שם בדוי) וניצחתי אותו. איתי צעיר ממני בשנה אחת ובעל קטנוע. הוא בעל מזג חם ומאוד לא אהב את העובדה שניצחתי אותו. אני כבר לא זוכר אם החלפנו בינינו "טראש טוקינג" (החלפת מילים בין השחקנים המיועדת לעצבן את היריב) או לא, אבל בכל מקרה איתי לא אהב להפסיד, ובטח שלא לי. אחרי המשחק הלכתי כרגיל הביתה כשלפתע שמעתי רעש של קטנוע. איתי היה מאחורי ונסע אחרי באיטיות. הגברתי את קצב הליכתי ואיתי הגביר את קצב הנסיעה שלו. פתאום הוא האיץ ולולא זזתי ברגע האחרון לאחד הצדדים היה דורס אותי. המשכתי ללכת, וראיתי אותו עכשו לפניי. הוא עשה פרסה ודהר לכיווני. שוב קפצתי הצידה. הלכתי דרך תלולית עפר כדי שלא יוכל להגיע אלי, אבל הוא המשיך לנסוע קדימה ואחורה תוך נסיון לדרוס אותי, או לפחות להפחיד אותי (בזה הוא הצליח). שכנה שמעה את הרעש שעשה עם הדהירות שלו קדימה ואחורה מתחת לחלון ביתה ויצאה כדי לצעוק עליו. ניצלתי את ההזדמנות ורצתי הביתה. הוא כבר לא היה מאחורי.   כמה ימים מאוחר יותר, הוא ניגש אלי והתנצל. הוא אמר שמה שעשה היה בהשפעת סרט(!). אני חושב שצעקתי עליו שהוא מטורף (אני כבר לא זוכר), ובכל מקרה התחייבתי לעצמי לא לסלוח לו לעולם. מאז שיחקנו כדורסל יחד פעמים רבות ומעולם לא הזכרנו את המקרה למרות שהוא חקוק אצלי בזיכרון.  

הסיפור אמיתי ומשתתף בתחרות כתיבה נוצרת בנושא פחד ואימה