ושוב פעם זה קורה! בחור טוב שוב פעם ביקש ממני (חבר ותיק) לכתוב דבר תורה, דבר התורה נכתב עם הקדשה מיוחדת לארז זוננשיין                               (כדי שלא תצעק על בחור טוב).

                                                      "בן סורר ומורה"

לפני כמה ימים הלכתי עם האחים של אשתי לשחק כדורסל.

כבר הרבה זמן שאני לא בכושר וגם לא יזיק לי לרזות קצת (טוב, הרבה...). הדרך החביבה עליי לעשות כושר היא כדורסל. פעם הייתי משחק בכל יום, כמה פעמים ביום בלי שום בעיה. רצתי ושמרתי וקלעתי ומאוד נהניתי לשחק.

עם השנים שיחקתי פחות ופחות וככל ששיחקתי פחות עליתי במשקל.

מאותם ימי כדורסל עליזים, נותרה רק הקליעה שלי. פעם הייתי צלף. הייתי יכול לקלוע מחצי מרחק בעיניים עצומות ואנשים ידעו שמסירה אליי פירושה סל כמעט בטוח. מישהו כינה אותי פעם "יד הזהב".

היום, לוקח לי קצת זמן להתחמם, אבל ברגע שאני חם, אי אפשר לעצור את הקליעה שלי.

ובחזרה למה שקרה לפני כמה ימים...

בשבוע שעבר הלכתי עם האחים של אשתי כמה פעמים לשחק ושיחקתי די טוב. צלפתי שלשות וניצחנו בכל המשחקים פרט לאחד.

החלטנו לחזור לשחק ביום למחרת.

כשהגענו למגרש, ראינו חבורת נערים שהתאמנה בקליעות לסל. שלחתי את גיסי להציע להם לשחק איתנו "3X3" ובינתיים הלכתי לסל אחר ועשיתי עליו מתיחות (כזכור לכם, אני לא בכושר...).

הסתכלתי לכיוון גיסי וחבורת הנערים וראיתי שהם הסתכלו עליי וצחקו.

הרגשתי כמו פיל בגן החיות וחשבתי שהם בטח צוחקים עליי (בחור גדול שדוחף את הסל).

הם לא ענו לגיסי על שאלתו "האם אתם רוצים לשחק איתנו?" אלא רק הסתכלו עליי וצחקו.

גיסי אמר להם "טוב, לא משנה" והלך.

שאלתי אותו אם הם צחקו עליי והוא אמר שנראה לו שכן.

אמרנו אחד לשני שלא צריך אותם והתחלנו לזרוק לסל.

כשזרקתי לסל, הכדורים נכנסו בטבעיות ואמרתי לגיסי שאנחנו בטח קורעים אותם בכדורסל ומה פתאום הם צוחקים ושלחתי אותו שוב להציע להם לשחק איתנו.

הפעם הם ענו לו שהם תיכף הולכים ולכן הם לא רוצים לשחק.

אם הם הולכים, אז אין סיבה שלא נתפוס להם את הסל, נכון?

נכון.

הלכתי לסל שלהם והתחלתי לזרוק.

בינתיים, הם עמדו סביב לעמוד הסל ותופפו עליו (אין לי מושג למה).

עמדתי על קו העונשין וזרקתי.

הכדור צלל פנימה. סל חלק.

הכדור המשיך בתעופה ופגע לאחד מהנערים בתחת.

הנער התעצבן קצת, שאל מי זרק עליו (לא ממש התעמקתי) ונראה לי שהסבירו לו שהכדור נפל עליו אחרי שירד מהטבעת.

אני לא הסתכלתי עליו.

חבורת הנערים התפזרה ואני חייכתי. זאת הייתה הנקמה המתוקה שלי בהם.

ביום למחרת, הזדמן לי לשחק עם ענק הכדורסל וכותב הבלוג האופטימי "אופטימיות זה הכל בחיים", הלא הוא יניב.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשנו, ובעצם, יניב הוא הבלוגר הראשון שפגשתי (אני מכיר עוד אנשים שכותבים בלוג, אבל רק את יניב הכרתי דרך הבלוג).

יניב הינו שחקן כדורסל מוכשר וקבוצתו ניצחה את קבוצתי פעמיים לעומת ניצחון אחד שלנו.

היה ממש נחמד לפגוש אותו (בנות- למה אתן מחכות?) ומן הסתם עוד נשוב לשחק כדורסל יחד (אלא אם כן הוא לא ירצה).

במקום העבודה שלי יש מישהי שבין שאר עיסוקיה, אמורה לחנוך אותי וללמד אותי את רזי המקצוע בטרם אתחיל לעבוד.

הבחורה, שתיקרא מעתה בשם הבדוי: "קרן", היא בחורה מקסימה. היא מאוד נחמדה ואומרת לי תמיד שבכל שאלה אני יכול לפנות אליה. קרן מפנה מזמנה כדי לשבת איתי על החומר ומסבירה הכל בסבר פנים יפות.

יש רק דבר אחד שמפריע לי בה:

החולצות שהיא לובשת.

בכל יום, היא מגיעה בחולצה יותר חושפנית מזו שלבשה ביום הקודם וממש קשה לי לשבת איתה.

אני יושב לידה ומשתדל לא להשפיל את מבטי, אך זה ממש קשה.

אני לא חולם לומר לה משהו על זה. זו זכותה המלאה ללכת כך, אך מפריע לי הלבוש שלה.

קשה לי להקשיב לה, קשה לי  להסתכל לה בעיניים או על הספר שממנו היא מסבירה וקשה לי להשפיל את מבטי מהעיניים אל הספר, כי באמצע הדרך... נראה לי שהבנתם.

אני רק רוצה להדגיש שהחולצות שלה ממש חושפניות ורב הנגלה על הנסתר בחולצות הללו.

אני לא יודע מה לעשות. ברור שלא אומר לה משהו על זה, היא סתם תיפגע וזה לא מקומי לומר לה משהו בכלל.

אבל זה מאוד מציק לי.