"היי, אמא. מועדים לשמחה".

""מועדים לשמחה, בחור טוב. איך היה החג?".

"היה לנו ממש חם בסוכה".

"היה חם בכל הארץ. תגיד, החבר הזה שלך, 'מילר' (שם בדוי), מה השם הפרטי שלו?".

"'גלעד'. למה? הוא הביא לי את הדואר שלי? (ביקשתי מגלעד מילר (שם בדוי) שימסור את הדואר מהדירה הקודמת שלי לחבר אחר שגר ביישוב שהוריי גרים בו כדי שהם ימסרו לי אותו. שניהם יצאו למילואים יחד והיו אמורים להיפגש שם)".

מישהו בשם 'גלעד מילר' נהרג ברצועת עזה. שמעתי על כך עכשיו בחדשות. אבל הוא היה חייל".

"גלעד מילרר במילואים עכשיו! בן כמה היה זה שנהרג?".

"אני אבדוק באינטרנט."

"טוב, אני אתקשר אלייך עוד מעט".

בדקות שעברו מאז התרוצצו בראשי התסריטים הכי גרועים.

 נזכרתי במיכאל ז"ל שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בזמן ששירת עם גלעד במילואים. חשבתי על גלעד, על טוב ליבו, על חיוכו המקסים, על החברוּת שלנו ועל כל הרגעים הטובים שלנו יחד.

חשבתי על כך שבטח מנסים להשיג אותי בפלאפון ולא מצליחים כי הפלאפון לא היה איתי.

חשבתי על כך שכדאי שנגיע הביתה במהירות כדי שאוכל להתקשר לחברים כדי לברר אם זה באמת הוא.

כעבור דקות ארוכות, הדוד של אשתי נכנס ומסר לי פרטים נוספים על גלעד מילר ז"ל שנהרג בחג ברצועת עזה.

נשמתי לרווחה. זה לא החבר שלי. 

אני מתאר לעצמי מה המשפחה והחברים של גלעד מילר ז"ל בטח מרגישים ולא הייתי רוצה להיות במקומם חס וחלילה. 

יום כיפור.

המתפללים עומדים חצי מעולפים, חלקם סופרים את הדקות לסיום הצום וחלקם מתפללים כאילו כלום.

רחש של בטן מקרקרת קוטע את קולו של החזן. ואז עוד אחד ועוד אחד.

ואז נכנס הילד.

אותו ילד (חמוד, בדרך כלל) של השכנים.

הוא צועד עם הרבה רעש ומרשרשים ומתיישב בדיוק לפנייך ושולף מתוך שקית ההפתעות שלו במבה. ואז ביסלי ואז בייגלה.

ואת כל החטיפים הוא אוכל אחד אחד, "משוויץ" שיש לו ממתקים ולך אין.

הוא רוקד את ריקוד האושר שלו כשבידיו ביסלי ובמבה ריחניים יותר מאי פעם.

אתה  מנסה שלא להתייחס, וגם הוא לא ממש מסתכל עלייך. הוא עסוק בלאכול ולהסתכל על שאר המתפללים.

בסך הכל הוא לא מפריע להם. הוא יושב בשקט ואוכל. שאר המתפללים כלל לא מבחינים בקיומו, אבל אתה, אתה רואה אותו כל הזמן. הריחות מגרים אותך ומטריפים אותך.

מה אתה עושה?

לפני כמה שנים, לאחד המתפללים בבית הכנסת שלי הייתה הדילמה הזאת, עם האחיין שלי.

הוא בחר לומר לגיס שלי שהילד מגרה אותו עם החטיפים שלו (הייתה לו שקית קטנה עם קצת ביסלי ובמבה) ואם אפשר, שהילד לא יהיה מולו.

גיסי לא הבין איך אדם מבוגר יכול להתגרות משקית ביסלי או במבה של ילד קטן. הוא סבר שלמרות כל הריחות, זה עדיין לא מגרה, ושאם ילד קטן אוכל ביום כיפור ממתקים, זה לא צריך להפריע למבוגר או לגרות אותו.

אני זוכר שבמשך שנים צידדתי בגיסי, אבל היום אני כבר לא בטוח. אולי זה באמת מגרה וצריך לדאוג שילדים לא יכנסו לבית הכנסת ביום כיפור עם אוכל (בהנחה שהם לא עושים רעש)?

היום ערב יום כיפור.

הרב נבנצאל (רבה של העיר העתיקה בירושלים) סיפר פעם על תייר שהגיע לכותל המערבי וכשחזר לארצו שאלו אותו על הביקור בכותל.

התייר סיפר להם שזהו בסה"כ קיר של אבנים ושאינו שונה מקירות אחרים והוא לא מבין על מה כל המהומה.

הרב הוסיף שבבית המקדש, היה אסור לכהנים לצאת בדרך שבה נכנסו.

הסיבה לכך, היא כדי שבכל פעם שהם נכנסים לבית המקדש, הם יבינו שהם נכנסים למקום קדוש ומיוחד וזשזה לא יהפוך למשהו "רגיל" בעיניהם.

הכותל המערבי אינו ככל הקירות והוא שריד בית המקדש ואסור לנו, היום, לקחת אותו כמובן מאליו למרות שהגישה אליו פתוחה לכל אדם. צריך להתרגש בכל פעם מחדש כשמגיעים לכותל ולזכור שזהו מקום קדוש.

היום זה ערב יום כיפור. בכל שנה אנחנו אומרים את אותן תפילות הולכים לבית הנסת, חוזרים ושומעים את תקיעות השופר (השנה לא, כי יום כיפור בשבת). אסור שזה יהפוך למשהו "רגיל" בעינינו כמו שהכותל נראה בעיני התייר.

אנחנו צריכים לזכור שביום כיפור נחתמים הספרים שבהם כתוב מי יחיה ומי ימות!

אי אפשר לתת ליום כזה לעבור סתם כך ככל הימים. אסור שהתפילה תהיה על "אוטומט".

צריך להתכוון בתפילה, לעשות חזרה בתשובה אמיתית ולהכות על חטא.

בכל שנה כשאני קורא את "אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'.." ומכה עם היד על הלב שלי, אני מרגיש כאילו אני אשם בכל הדברים האלו שאני מכה עליהם באותה עת, מודה בהם ומבקש סליחה.

אני מקווה שכולנו נצליח לכוון לסליחה מלאה ושה' באמת יסלח לכולנו.

1. כתבתי את זה לעצמי, ואין כאן משום קריאה מסיונרית להחזיר את כולכם בתשובה (עד כמה שזה יהיה נחמד...).

2. את הדברים שהבאתי בשם הרב נבנצאל קראתי בספר שאיני זוכר את שמו, ויתכן שלא הבאתי אותם במדוייק. אם זהו המקרה, סליחה מראש.

3. במידה ופגעתי במישהו ממכם, אני מתנצל על כך.

4. גמר חתימה טובה!!!