לפני שבועיים, בזמן שהגבתי לחלקכם, המחשב שלי פשוט שבק ונאלצתי למסור אותו לתיקון. לא אלאה אתכם בתיאור הבעיות שלו, פשוט רציתי להסביר את ההעדרות שלי. גם את הפוסט הזה אני כותב בדרך לא דרך ואני מקווה שתעריכו את המאמצים שלי.

מה שרציתי לכתוב עליו כבר הרבה זמן ופשוט לא יכולתי, היה כל המהומה שהתחוללה סביב ג'קו אייזנברג. למי שלא יודע, ג'קו אייזנברג נבחר ברוב קולות להיות "כוכב נולד 4". הוא זכה ב-46 % מהקולות וגם אני ואשתי תמכנו בו, אם כי לא הצבענו עבורו (או בכלל ל"כוכב נולד"). לאחר שהוא נבחר, בסדרת ראיונות, הוא התבטא בכנות על שיר שכתב לפני 4 שנים שכלל משפט גס על המדינה, הוא סיפר שהשתחרר מהצבא לאחר שסיפר שם שהוא מפחד להחזיק נשק (הוא יכל להשתחרר בקלות רבה יותר היות והוא יתום מאב) והוא סיפר שכשהוא שומע את רמי קליינשטיין בא לו להקיא. בנוסף, הוא הוא הצטייר כפרפר וכגבר לא רומנטי בעליל. על הדברים שהוא אמר בראיונות השונים הוא חטף קיטונות של ביקורת מצד פוליטיקאים קטנים כדוגמת ראש מועצת עומר (מי?). מר בדש, הלא הוא ראש מועצת עומר, קרא להחרים את ג'קו בגלל שלא שירת בצה"ל. אני חושב שלא צריך להחרים אותו בגלל זה. אז מה אם הוא השתחרר מצה"ל? צריך להפנות את שאלת השחרור שלו לקב"ן שחתם על טופס השחרור ולבדוק למה שיחררו אותו בדיוק. הצבא הרי היה יכול לנתב אותו לתפקיד אחר שלא כולל החזקת נשק (אני, למשל, התנדבתי לצבא לאחר שקיבלתי פטור מסיבות רפואיות ומעולם לא יריתי במטווח צבאי וממילא לא היה לי נשק. מאוחר יותר התנדבתי למשמר האזרחי ושם גם עברתי מטווח ברובה קרבין, אבל זה כבר לא קשור). מעניין למה לא מחרימים את בר רפאלי, למשל, שהתחתנה עם מישהו זקן רק כדי להשתחרר מהצבא והתגרשה ממנו מיד לאחר השחרור המיוחל. ולמה לא מתרגשים מרן דנקר שהצהיר השנה שהוא מכור לסקס. למה אם רן דנקר אומר את זה, אז זה בסדר, אבל אם ג'קו מספר חוויות מחוף הים או ממצלמת האינטרנט של בת זוגתו אז כולם מזדעזעים? ואז היה את העניין הזה עם הליקון, שפתאום הודיעו שהם לא יכולים לתמוך במישהו שמדבר ככה על רמי קליינשטיין, יקירם. אני מכיר הרבה אנשים שרמי קליינשטיין מגעיל אותם. זה בסדר, זו זכותם. גם לרמי קליינשטיין יש את השורה הגסה ההיא מהשיר "חוץ ממך כלום" על איך שהארץ מתפתחת... ועדיין שומעים אותו והוא יקיר הליקון. לדעתי מה שהליקון עשו לג'קו זה עוול נוראי ואם כבר- אז צריך להחרים את הליקון ולא את ג'קו אייזנברג. הרי הם התחייבו להעניק לזוכה "כוכב נולד" חוזה לתקליט וג'קו זכה בזכות כישוריו המוזיקליים וזה הדבר היחיד שצריך לעמוד לנגד עיניהם. מה זה משנה מה הוא אמר בראיון? לפני כמה שנים, אסי דיין זכה באיזהשהו פרס (נדמה לי שזה היה פרס "אופיר"). זה לא הפריע לו להשתלח בכל מי שרק יכל מעל בימת הנואמים. ובכל זאת, כמה שנים אחר כך, אנחנו רואים אותו מועמד ל"איש השנה" (אין לי מושג אם הוא זכה או לא) ולעוד פרסים בזכות תכנית הטלויזיה "בטיפול". וזו רק דוגמה לאמן שמתבטא בחופשיות על הרבה דברים שעלולים לקומם וזו זכותו. לא חייבים להסכים איתו, אך אמן צריך להימדד לפי כישוריו, לא לפי מה שהוא אומר. ובכלל, אני חושב שג'קו נפל למלכודת של עיתונאים שחיפשו כותרות והם ניצלו את הכנות שלו כדי ליצור שערוריה.

ואז ג'קו התנצל. הוא ביקש סליחה מהמשפחות השכולות שאולי נפגעו מדבריו (אין לי ספק שהוא לא התכוון לפגוע בהם) וביקש סליחה מצביקה הדר שתמך בו לאורך כל הדרך ואז הוא הודיע על פרישה. הקריירה שלו עוד לא התחילה וכבר היא הסתיימה. כל ההופעות המתוכננות לשלישיית הגמר של כוכב נולד התבטלו ואני מאמין שמתישהו עוד נשמע שוב על ג'קו.

לו אני הייתי חברת תקליטים מתחרה ל"הליקון", הייתי ממהר להחתים את ג'קו. הוא זמר מעולה שיוצר שירים טובים ואני מאמין שתקליט שלו ימכר בהרבה עותקים. אז מה אם הוא אומר שטויות בראיונות. הוא לא הראשון ובטח שלא האחרון. תעזבו את הילד ותנו לו לעשות מה שהוא רוצה. כי כל מה שהוא רוצה לעשות זה מוזיקה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לבקש סליחה אם מישהו נפגע ממני באחד הפוסטים שלי או בתגובות, האמינו לי שלא הייתה לי כל כוונה לפגוע. גמר חתימה טובה!

קוראות הבלוג ודאי תסכמנה עימי שללכת לחנויות לבגדי נשים זה כיף (חוץ מאשתי שלא אוהבת לעשות שופינג). כיף לעשות שופינג, להסתכל על המבחר, למדוד, להתרשם ולצאת מהחנות עמוסות בשקיות ממותגות עם הבגדים הכי הכי אופנתיים.

כל זה, כאמור, נכון לגבי הקוראות. אך מה לגבי הקוראים, או יותר נכון: הגברים? הם נאלצים לכתת רגליהם מחנות לחנות, להשתרך אחר בחירת ליבם ובעוד היא מודדת, מתרשמת, מסתכלת ובוחרת, הוא עומד נבוך.

תחילה, ילווה אותה האיש בין שלל הבגדים. הוא ינסה לעזור לה לבחור משהו יפה, אך לאחר שהיא תדחה מכל וכל את הצעותיו, הוא יתחיל להסתובב בחנות ויחפש תעסוקה לעצמו. מהר מאוד הוא ימצא משהו שימשוך את תשומת ליבו, אלא שהמבטים המוטרדים של הנשים שסביבו ירחיקו אותו מהיכן שעמד ואז הוא ישים לב שהוא נמצא באיזור של ההלבשה התחתונה של הנשים.

הוא ימשיך להסתובב, וישתדל שלא לגעת בשום דבר, אלא שאז הוא ישמע בעל כורחו שיחות נשים העוסקות בגיזרת גופן ואיך בגד כזה או אחר נראה עליהן. הוא יחטיף מבט, רק כדי לראות אישה גדולת מימדים מנסה להשתחל לגופיית נערות ללא הצלחה, תוך שהמוכרת משקרת לה בפרצוף ואומרת לה: "זה בול עלייך!".

הגבר המבועת, יחזור לבחירת ליבו וימצא אותה ליד קולבי הבגדים עם ידיים עמוסות בבגדים שונים תוך שהיא ממלמלת ספק לעצמה ספק אליו: "אני לא מוצאת שום דבר שמתאים לי".

הגבר יעיף מבט לעבר המוכרת ויזכה ממנה למבט מרחם וירגיש כאילו היא אומרת לו: "אם ידעת שכך יהיה, למה באת איתה?".

לבסוף הוא יצא לסיבוב בחנויות הסמוכות ועד שיחזור יגלה שאשתו רכשה לעצמה מלתחה שלמה בדקות שנעדר מהחנות.

כשהוא ירצה לצאת ממתחם החנויות, כשידיו עמוסות בשקיות הבגדים החדשים, אשתו תעצור אותו ותאמר: עכשיו צריך לבחור נעלייים תואמות....".

"מחר יהיה לי היום הולדת?" שאל אהרן, כמעט בכל יום בשנה האחרונה. ובכל פעם, הסברנו לו שהתאריך עדיין לא הגיע ושבחודש אלול נחגוג לו ולאלעד את היום הולדתם (הם נולדו בהפרש של שנתיים ויומיים).

גם אלעד לא טמן ידו בצלחת ובתקופה האחרונה חזר על המשפט "יש יומולדת לאלעדי?".

וכך, היום המיוחל הגיע. אהרן הגיע לגיל 5 ואלעד לגיל 3.

הזמנו את חברי הילדים למסיבה בביתנו. אני קניתי בלונים ודגלי פו הדב שכתוב עליהם "מזל טוב", שתיה וממתקים והפתעות לילדים.

קישטנו את הבית בבלונים ובדגלים וערכנו את השולחן עם מפה ממותגת של מיקי מאוס וחבריו וצלחות של פו הדב ועליהן הממתקים.

כשכל החברים הגיעו, ערכנו משחקי חברה כמו משחק הכסאות (אלעד יצא ראשון וממש לא אהב את זה), משחק החבילה (כל הילדים התלהבו, קפצו ושמחו, עד שאלעד רב עם אחד מחבריו של אהרן על החבילה ונאלצנו להרגיע אותו), תחרויות ריצה של ילדים עם כפית בפה וסוכריה עליה שצריך לרוץ מקיר לקיר מבלי להפיל את הסוכריה, תחרות הכנסת סוכריה עם חוט שקשור למותניים לתוך בקבוק מלא במים ופעילות יצירתית (כל הילדים קישטו שופר מקלקר).

לאחר שאכלו מעוגת מיקי מאוס שאשתי אפתה, הילדים ישבו לצפות בסרט עד שהוריהם הגיעו לאסוף אותם.

תיכננו להכין פיתות עם חומוס או שוקולד כמו פעם, אבל בסוף ויתרנו על הרעיון לאחר שראינו שאין צורך בכך.

וידאנו שכל ילד זכה לפחות בתחרות אחת ותוגמל על כך באמצעות פרס ולסיום חילקנו לילדים שקיות הפתעה של יום הולדת.

הילדים שמחו ומאוד נהנו וגם אנחנו נהננו מאוד.