I was born to freedom
נולדתי לחופש, בדיוק כמו כל אחד פה אבל איכשהו אני מרגישה כמו ציפור בכלוב זהב.
אני לא אגיד לכם שיש לי בית מושלם ומלא חברים מדהימים ושאני יכולה להשיג כל דבר בקלות. יש לי בית נחמד, ביתי שכזה, טוב לי בו. ההורים שלי דואגים לי ויש לי שתי חברות טובות וכמה ידידים וידידות. יש לי חיים דיי ממוצעים ולא מסובכים במיוחד.
אבל לפעמים, ובמיוחד בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי מאחלת לעצמי איזה התמוטטות עצבים קלה, כמה ימי נחת בבית חולים, רק בשביל לקבל חופש מהכל ומכולם בלי שאני אהיה חייבת לאנשים הסברים.
כבר כמה זמן שאני חושבת על זה, כל החיים שלי אני מנסה לברוח, ממסגרות, מאנשים, מהחיים... לא ממזמן קראתי תעודה שלי מכיתה א' והיה כתוב בה: " חבל שאת מחסירה כל כך הרבה. " גם אז שנאתי מסגרות, תמיד הייתי רחוקה מכולם. וזה לא בסדר, אני יודעת, החיים בנויים ממסגרות וכאלה דברים ושאני צריכה להתרגל, אני יודעת...
אבל למה לכל מעשה שלי חייב להיות השפעה כל כך גדולה? והכל צריך להיות תלוי גם במעשה הכי קטן שלי? למה על כל שטות שלי חייבים להסתכל על זה בצורה קיצונית? ולמה אני פשוט לא יכולה להגיד לא? ובסוף הסיפור, אני יוצאת הרעה.
אני מרגישה שאפילו בכלא אני אהיה יותר חופשייה.
אני יכולה להעלם לכולם ולהיות כל היום בבית, או לצאת כל הזמן ולהתחבא מאחורי מסכת ה" לא אכפת" , אבל זה לא יביא לפתרון, זה בטוח.
זה משגע אותי שאני מביאה לעצמי מטרות ולא מצליחה לעמוד בהן.
אני מנסה להשתנות, וזה לא מצליח, או שמצליח יותר מידי שאני כבר לא יודעת מי אני.
אני מנסה ליצור לעצמי אשלייה, שלי לא אכפת, ושאני לא שמה פה על אף אחד, ולגרום לאנשים להאמין בזה, אבל אני יודעת טוב מאוד עד כמה שזה לא נכון.
אולי אני צריכה להיות יפה יותר, אחת כזאת שהיא כל כך יפה שלאנשים כבר לא אכפת מה היא עושה.
או שאהיה אחת ספונטנית, כזאת שאנשים יצפו בקוצר רוח מה יהיה הדבר הבא שתעשה ותפתיע את כולם.
או שאהיה קשוחה, שכולם יבינו שמהבחורה הזאת- צריך לשמור מרחק.
אבל זה כל מיני דמויות שאני יכולה להסתתר מאחוריהן, כשאני אדע שזאת לא באמת אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: