אוקיי אז אני לא הכי פופולרית. אפשר לומר שאני מהילדים האלה שאם הם לא יגיעו לביה"ס רק ילדה או שתיים יסימו לב לחסרוני. האמת היא, שאני לא בטוחה שזה מפריע לי כלל, יש לי 2 חברות מכיתה י"א, שנה מעלי. אני לא באמת החברה הכי טובה שלהן, אבל בערבי שישי הן תמיד דואגות להגיד לי לאן יוצאים, ואני מסתדרת מצוין גם עם כל החברים שלהן, הן באמת סבבה. בכיתה שלי אני לא באמת מתחברת לכל הבלאגנים והשטויות של הילדים שם, טחונים בכסף, מפונקים עד השמיים. הם יכולים להיות כ"כ שטחיים, לדוגמא, כל פעם שאני עוברת ליד חבורת הבנות בשולחן לפניי, אי שומעת את אותה השיחה: איתן כ"כ שווה! איתן כ"כ חתיך! ילד עם אגו בגודל של ארה"ב אם תשאלו אותי, ולהן רק אכפת את מי הוא יזמין לנשף בסוף השנה, בקיצור, להם יש רק צרות של עשירים. אני לא ענייה ואני לא נוטה לרחם על עצמי, אבל לומר את האמת, אם תום לא היה ידיד שלי אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעצור את עצמי מלטלוש לצבועות האלה את בניית הציפורניים שלהם.

"אל, את שוב חולמת!" תום תקע בי את הרפק שלו והיד שתמכה בראש שלי זזה בפתאומיות וראשי נחת על שולחן הלימודים, הבום שנשמע אחריו, היה מספיק חזק כדי שכל התלמידים יסתובבו לשולחן שניצב בסוף הכיתה ליד החלון, פדיחות!

"אלין רוצה ללכת לישטוף פנים?" שאלה אותי המורה לספרות, איזה קול צווחני יש לה! אלוהים אפשר למות!

"כן, כן .." מלמלתי ולקחתי איתי את התיק, אני לא באמת הולכת לחזור לשיעור, או לפחות למה שנשאר ממנו.

"המורה אפשר ללכת לשירותים??" שאל תום, בצורה לא אמינה במיוחד.

"אתה רוצה ללוות את אלין לשירותים? כמה אצילי מצדך אבל לא" היא באמת ניסתה להצחיק מישהו?! שונאת שמורות מנסות להצחיק.

"נו המורה מה אנחנו בני שנתיים? אם אני רוצה לשירותים סימן שאני רוצה לאנוס את אלין בשירותים?!" אני כ"כ אוהבת שתום עושה את זה, בקול שלו נשמעת רצינות תהומית, ולמרות שהמשפט יכול להישמע כעקיצה, או רצון להשפלת המורה, בדרך שבא אמר את המילים המורה לא ידעה כיצד לענות, כל הכיתה ראתה את הסומק על לחיה ואני גיחחתי בשקט. רק אני יודעת מתי הוא רציני ומתי הוא רק עובד על כולם.

אני כבר עמדתי בפתח הדלת מחכה לתום.

"אתה יכול לצאת" היא נכנעה, הן תמיד נכנעות בסוף.

"את יכולה להסביר לי למה את אף פעם לא ישנה בלילות?" תום ישב על המעקה ליד הברזיה בזמן שאני מלאתי את הבקבוק שלי במים מפוקפקים מהצינורות בביה"ס.

"זה לא שאני לא ישנה.. פשוט אני תמיד אשמח לישון עוד" חייכתי, אמונם הייתי עייפה, אבל תמיד כשהברזתי משיעורים עם תום הייתי שמחה עד השמיים. אני מאוהבת בו, משהוא כמו שנה וחצי.

"אחח וזאת הסיבה שאני נכשל בספרות!" התחלתי ללכת, הוא תפס את כתפי וקפץ מן המעקה אל הרצפה כשהוא נשען עליי.

"שתוק, כאילו לא היית נכשל בכל מקרה!" המשכתי ללכת כשהוא הולך לידי, סגרתי את התיק והמשכתי אל כיוון המדשאות. אם נחשיב את הסנובים כדבר רע שיש בבי"ס פרטי כמו שלי, אין לי בכלל ספק שהמדשאות המדהימות של ביה"ס שלנו מפצות על כך, באיזה עוד בי"ס במרכז אשדוד תמצאו כ"כ הרבה דשא ירוק וכיפי?!

"מה אמרת?!" תום נעצר והרים גבה בצורה מצחיקה ומוגזמת.

"בסך הכל שאתה לא הבנאדם הכי חכם שאני מכירה" וזה היה שקר, שנינו ידענו שהוא יותר חכם ממני, כמעט הכי מצטיין בכיתה אחרי החננות ממגמת מחשבים, לא שזה הפריע לי לרדת עליו.

"אני נותן לך הזדמנות אחרונה להתחרט!" שמעתי ערמומיות בקולו.

"מישהו פה מאיים!" נופפתי בידי בכדי להדגיש את הפחד המזויף הנגרם מהאיום הכושל שלו.

"אוקי" הוא משך בכתפיו בסתמיות ואז התקרב אלי תפס במותני והרים אותי על כתפו כך שרגלי כלפי מעלה וידי תופסות בגבו על מנת שלא ליפול.

"תוריד אותי יא משוגע!! תוריד!" צרחתי ובעטתי עם רגלי לכל עבר, זה היה חסר טעם תום היה גבוה ומוצק,  בכל זאת, חותר מצטיין בנבחרת ביה"ס.

"את גבירתי הצעירה לא תרדי עד שלא תדעי נימוסים מה הם" אמר בקול פלצני למדי אם אפשר לציין.

"על גופתי המתה!" המשכתי בקרב-דו-שיח-שפה-גבוה שהתחלנו.

"אם זה באמת רצונך.." תום התעלם מכל הבעיטות שלי והמשיך להתקרב לכיוון מסדרונות ביה"ס. השיעור עדיין לא נגמר, נשארו עוד 20 דקות ואני מקווה שהוא לא הולך לעשות את מה שאני חושבת שהוא יעשה.

"ואחרי התקרית המעניינת הזאת אפשר להמשיך ללמוד על סיפורה של פרספונה במיתולוגיה היוונית, נא לפתוח בעמוד 174 את הפואמה שנכתבה עבורה עוד בשנת 892  לפני הספירה.

אם אני הולך להקשיב לקול שלה עוד דקה אני בטוחה שאני הולך להתפוצץ! חיטטתי בתיק הישן שקיבלתי מאחותי עוד בשנה שעברה והוצאתי מתוכו את נגן המוזיקה שלי. טחבתי את האוזניות הלבנות לתוך אוזניי וניסיתי להתעלם מהמבטים שילנה שלחה לעברי כל 8 דקות בדיוק.

איפה השיר הזה? נו איפה הוא?? אה הינה.

http://www.youtube.com/watch?v=PEz2d49XTk0&feature=relmfu (אני עדיין לא ממש הבנתי איך עושים נגן אבל תפתחו את השיר הוא ממש יפה)  

טוב כמה פעמים היא יכולה להסתכל עליי ?! היא לא רואה שאני נגעל מזה?!

טוב כנראה שלא, אני כבר יודע שאחרי שנים של אימונים אני יכולה ללבוש איזה הבעה שבא לי ויאמינו לי, אשכרה יאמינו לי.

אני לא יודע למה כולם באמת יכולים להאמין שאדם אחד יכול באמת להיות שמח כל הזמן, כל הזמן בסדר, גם אם הוא נראה ככה, זה לא אומר שאין לו בעיות. זה שאני נראה טוב לא אומר שיש לי חיים דבש. הם לא ידעו למה הוא עבר לאשדוד לפני שנתיים, גם לא נראה כאילו למישהו מהם היה אכפת. זה באמת היה יותר נוח ככה, לא צריך לתת הסברים , לא צריך רחמים של אף אחד, ככל שהם יודעים פחות באמת יכולתי להרגיש יותר מוגן.

הוא התחיל לעצום את עיניו ולהתמכר אל המוזיקה, שוכח לרגע מכל הבעיות שלו ומזה שהוא בעצם, בשיעור.

הוא הרים לרגע את עיניו וראה את המורה נועצת בו מבטי אימה, יופי מורה ממורמרת מצאה על מי להוציא עצבים. הוא הוריד באיטיות את האוזניות. מחכה לצעקה שתבוא עליו, אבל במקום זה הדלת נפתחה בתנופה ענקית, מה זה?! אה, זוג המוזרים, הם מבריזים שיעור שלם ואז ב10 דקות האחרונות הם נכנסים ? ועוד ככה??

הוא צפה בהנאה במורה יוצאת מכליה, הילדה שתלויה על גבו של הילד לא הפסיקה לנסות להשתחרר מאחיזתו, חסר כל תועלת, סחתיין על הגבר שעומד הכל השריטות שהיא משאירה על עורו.

למה הוא לא מוריד אותה? האמת היא מה אכפת לי?! אולי היא יפה, אבל אני יכול להשיג פי 10 יפות ממנה.

ועכשיו התחושת המרירות היכת בו,

אני כן מקנא, פאק אני מקנא וגם יודע למה, הייתי מת לידידה כזאת, הם נראים ידידים כ"כ טובים, אמיתיים אחד עם השני יודעים אחד על השני הכל. זה שקוף שהם כמו אחים, רואים באיזה טבעיות הוא מחזיק אותה, ורואים איך שהיא נהנת מהאופן שבא הוא מחזיק אותה. וגם אם היא שונאת אותו כרגע על כך שהוא תפס בא בכח, הכניס אותה בניגוד לרצונה לכיתה ופשוט גרם לריב ענקי עם המורה, היא תסלח לו, רואים שכבר סלחה.

אין לי קשר כזה אפילו לא עם האחים האמיתיים שלי, איך לעזאזל אני ימצא בן אדם אמיתי בפאקינג חור הזה!?

טוב לפחות המורה כבר שכחה ממזמן שישבתי אצלה בכיתה חצי ישן עם אוזניות