מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד.. אני חושבת שהתביישתי.

נורא כעסתי על עצמי.. לא הצלחתי לברוח.

הפעם השנייה הייתה הכי קשה, כי הפעם כבר לא הייתי ילדה קטנה.

הפעם הבנתי הכל ועדיין לא הצלחתי למנוע את זה - לא הצלחתי להילחם חזרה.

בסרטים, נורא קל לנו בתור צופים מהצד לצעוק על ה"אידיוט"

שקפא באמצע מעבר החצייה במקום להתחמק מהמכונית

ששועטת לעברו - "מה אתה נעמד? תרוץ!".

אנחנו לא מצליחים להבין "למה הוא לא ברח?"

זה לא בשליטה.

במצבים כאלה, של פאניקה, פחד - משתתקים.

שכבתי על מיטה, בוהה בתקרה ללא מילים ורק מחכה שזה ייגמר.

שירד ממני כבר.

אני לא מאמינה שזה קורה. למה עוד פעם לי?

כאב לי בכל חלק בגוף.

הרגשתי שסכין מפלחת לי את הבטן שוב ושוב. הוא לא ריחם לרגע.

ואני? משותקת לחלוטין. אפילו לא צייצתי. אילמת.

הוא סיים, סגר את הכפתור ונעלם.

נשארתי שם לבד, ערומה על מיטה קרה, שוכבת בתוך שלולית של דמעות שלא 

מפסיקות לזלוג, מתכווצת מכאבים.. ואתה? ממזמן כבר הלכת.

לעולם לא אשכח את החיוך שלך.

אין מספק יותר מאונס, אה?