אני חושבת שבאיזשהו שלב כולנו מגיעים לנקודה בה עלינו לבחור אם להשאיר בחיינו אנשים מסויימים או להראות להם את הדלת החוצה.

בשבת, אני חושבת שאלווה אותה לדלת,

אחבק אותה חזק חזק בפעם האחרונה ואשלח אותה לדרכה - הרחק ממני.

אני אגיד להתראות לביקורתיות הבלתי נגמרת שלה,

לתחרות המעייפת והמיותרת שמשום מה היא הרגישה צורך לנהל מולי,

להעלבות הבלתי פוסקות שנובעות מחוסר הביטחון שלה ובכללי -

לחברה שמעולם לא הייתה באמת חברה.

כשלקחת אותי לצד, כעסת ואמרת - "איך את נותנת לה לדבר אלייך ככה?

מי היא בכלל שתגיד לך שאת לא נראית טוב?"

אחרי שהיא חיבקה אותי חזק ואמרה לי "את רזה מדי, הגוף שלך לא פרופורציונלי זה מוזר",

תוך מישוש המותנים שלי.

הבנתי כמה שצדקת וכמה שזה לא באמת נורמלי.

אתה עמדת מאחור וכששמעת אותה אומרת לי את זה עצרת מיד את השיחה שניהלת, באת לכיווננו, תפסת אותי חזק, ואמרת לה בתוקפנות - "יש לה גוף מושלם מה את מבלבלת את השכל?

היא גבוהה, רזה ופרופורציונלית".

לא האמנת איך בחורה שמחשיבה את עצמה כ"חברה הכי טובה שלי" מוציאה משפט כזה מהפה בכלל.

אחרי אותה סיטואציה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מהעניין.

זאת לא חברות, זה קשר הרסני.

אז נכון, זה לא חדש וזאת לא הפעם הראשונה שהיא יורדת עליי.

עד כה הבלגתי, מפני שידעתי שזה נובע מבעיות דימוי וחוסר ביטחון עצמי מאוד גדול שיש לה.

אבל מספיק, אין סיבה שאני אמשיך לקבל את זה.. אני לא שק החבטות של אף אחד.

יש לה בעיות? שתלך ותטפל בהן.

היה שלום ו'.