סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

כל זה היה טוב ויפה עד לאתמול בלילה.

חשבתי שהכל נגמר. חשבתי שעברתי הלאה. חשבתי שסוף סוף אוכל להניח את כל הסיפור הזה מאחורי. ואז, באקט תמים לחלוטין, היא נתנה רשימה, רשימה של אותם הגברים אליהם נימשכה. ולמרות שזה היה לי ברור מאליו, למרות שלא הופתעתי כלל מהעניין, לא הופעתי באותה הרשימה.

אני יודע שהיא לא חשבה שזה ישנה משהו. אני יודע שאני לא ידעתי שזה ישנה משהו. אבל זה שינה.

בפעם הראשונה מאז נפגשנו, נפגעתי.

ושוב, היא גרמה לי להרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם. ועל מה? על שטויות! על סתם מכה קשה לאגו. משהו שהדחקתי, אבל היה ברור מאליו. כ"כ כעסתי על עצמי. על מחשבות של "למה הם ולא אני?", "אני יותר מוצלח מהם!", גאווה ארורה שאיכשהו חילחלה לתוכי.

אבל יותר מכל כעסתי על כך שהשלתי את עצמי. שהשלתי את עצמי שזה ניגמר. שנגמלתי.

לא אמרתי מילה בנוגע לעניין. המשכתי את הערב כאילו כלום לא קרה. הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה, והבכתי את עצמי לכדי שינה.