סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

הם יצאו יחד. הם נהנו. הם התנשקו.

שלושת המשפטים האלה הכו בי בעוצמה שלא תארתי כי היא אפשרית. איך זה קרה? איך יכול להיות שאותה הנשיקה שהשתוקקתי אליה כל כך הייתה כ"ך נזילה? איך הגעתי למצב שכל זה עוד מפריע לי?

לא רציתי לפגוש אותה למחרת, אבל זה קרה. היא ראתה שאני נסער. היא כן דאגה לי, ואני הרגשתי כל כך מלוכלך ולא ראוי ליחס הזה. התפרקתי מול עיניה. לא ידעתי מה לעשות מלבד זה. לא יכולתי לעשות דבר מלבד זה. למרות שלא רצינו שזה יגיע לכדי כך, למרות שידענו שזה יפגע בשניינו, החלטנו שעלינו להתרחק אחד מהשני. אולי המרחק זה יעשה לי טוב. אולי המרחק הזה יוביל לגמילה.

הסתלקתי משם. מהר ובצורה מכוערת. מצאתי את עצמי באזור הבניה של שער העיר. כעסתי על עצמי. כעסתי על שנתתי למצב להתדרדר ככה. כעסתי על שהגעתי למצב הזה מלכתחילה. כעסתי על התגובה שלי. כעסתי על כך שהייתי בן זונה שאומנם שמח בשבילה, אבל לא אמר מילה בקשר לעניין. כעסתי על שאיבדתי שליטה.

בעיניים אדומות ונפוחות מבכי, בגדים מאובקים מבעיטות בחול וזריקת אבנים על הקירות, ומחשבות צלולות כמו מי הירקון, צרחתי. צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. צרחתי עד שלא נשאר אוויר בראותי, עד שלא נישאר קול בגרוני. צרחתי עד אשר הבהלתי עצמי.

ברחתי הביתה והחבאתי מתחת לשמיכה.

המרחק שלי ממנה במהלך השבוע לא עזר. החלפת קשר עין חתופה ומשפטים שמסתכמים ב"היי" ו"ביי" צרבו חור גדול מכדי תיאור בליבי.

הגעתי למצב של חוסר אונים.

אני לא יודע מה לעשות.

אני לא רוצה לנתק מגע.

אני לא רוצה לאבד אותה.

אני רוצה להמשיך הלאה.

אני רוצה למצוא משהיא שתאהב אותי גם כן.

"אינני בוכה אף פעם,

אינני תינוק בכיין,

אז למה אמא, למה,

זולגות הדמעות בעצמן..."

השיר הזה רודף אותי כל השבוע.

או אולי זו סתם הזיה של נרקומן בגמילה...