סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" הוא צרח. ידעתי שהוא יצרח. אני לא מאשים אותו. גם אני היית צורח במקומו.

סיימתי לקשור את הלולאה בחבל.

"מה עשיתי לך שזה מגיע לי?", הוא בכה, "לא עזרתי לך? לא תרמתי לך?".

"עזרת, תרמת, אבל גם דרדרת אותי אחורה..." עניתי לו, ומסמרתי את החבל לגרדום.

"אני? מה עשיתי? איך זה קרה?".

"אתה איבדת את מטרתך. אתה כבר לא שביב של שימחה, אתה מקור לדיכאון. שקעתי יותר מידי בכתיבה בגללך. נכון, אני כותב הרבה יותר טוב, אבל המחיר כבד מידי." משכתי בידית, והפתח ברצפה נפתח. יופי, המנגנון עובד.

"אתה חיפשת אותי! אתה יצרתה אותי! זו אשמתי?" הוא רעד. אולי זה היה מקור. סביר להניח שמפחד.

"כבר אבוד לך.", אמרתי. נמאסה עלי השיחה הזו. "ניהלתי את השיחה הזו בראשי כבר אלף פעם. זה לא יעזור לך עכשיו."

"בטח שכן!", הוא קפץ בהתלהבות של רגע, "דברים משתנים ברגע שאתה ניגש לכתוב!".

"נכון..." מלמלתי, ודחפתי עוד כדור למחסנית.

"אבל למה בכזו אלימות? למה לא לתת לי לגבוע מעצמי?".

"בשביל הרגשת הסיום. אני מרגיש שאני חייב לך לפחות את זה." הכנסתי את המחסנית, ודרכתי את הרובה.

"אתה עוד תחזור על ארבע. זה לא ילך לך. אתה עוד תשבר! אני עוד אחזור לגדלות!". הוא נשמע נואש.

"אולי בימות המשיח." גיחכתי. ישרתי כוונות בין העניים שלו וסחטי את ההדק...

פ"נ "סנילי בעירבון מוגבל".

4.6.2003 - 26.11.2004.

בן שנה, חמישה חודשים ושניים עשר יום במותו.

יהי זיכרו ברוך.