סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

שוב אני חושב עליה (כי למעשה לא באמת הפסקתי).

שוב הגענו לסיטואציה שהייתה נתפשת כמושלמת לולא פרט קטן (כמו הרגשות שלה).

שוב כתבתי על כך בבלוג ועל כמה שאני אוהב אותה ("ארוע חד פעמי" אמרתי לעצמי, מה הסיכוי שהיא תראה דווקא את זה?).

שוב היא קראה כאן את הכל (למרות שהיא נעדרה כחצי שנה, לעזאזל עם הסטתיסטיקה...).

שוב היא הרגישה רע מכל הסיפור וממה שעובר עלי (וגם אני כלפיה. מעין משחק פינג-פונג אומלל).

שוב אני נאלץ להכריח את עצמי לעבור הלאה (זוהי הנקודה בא אתן, הקוראות, יוצרות איתי קשר).

שוב אני מגלה כמה קשה זה (ולג'ובניק כמוני, קשה זה לא רק בלחם).

די מצחיק כל העסק הזה (אבל אני עדיין לא משועשע).