סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

יש משהו באותם שירים מלנכולים. אותו יחס של אהבה/שנאה שמתעורר בנו כל פעם מחדש. אותו יצר לבכות עד אשר עיננו יעלמו, אך עדיין ללחוץ על כפתור ה-REPEAT, לשמוע שוב את אותה המלודיה מתנגנת ברקע.
הרצון לקחת את הגיטרה, לשבת על כיסא הנדנדה במרפסת, לזייף כאילו אין מחר ועדיין לדמיין את בחירת ליבנו מביטה בנו מהצד כאילו אנחנו לא פחות מכוכב נולד 4.
יש את זה בכולנו, לא משנה כמה ננסה להתכחש, כולנו דביקים עד כדי גועל נפש. ואנחנו אוהבים את זה.

אני חושב שאני אלך לאכול קצת תרד.

longhair.