סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

אני מפחד. אני מפחד שיקרה לה משהו. אני מפחד שהיא לא תסתדר שם. זה מקום סמפטי ברוב המקרים, אבל זה מקום מאוד שונה. מה אם היא לא תסתדר? מה אם היא תתגעגע יותר מידי? מה אם היא תסבול? לא יהיו לה שם כל האנשים האוהבים והתומכים כמו שצריך. לא יהיו לה שם החברים שלה. אני יודע שהיא מסתדרת מצויין עם אנשים חדשים, אבל היא עדיין צריכה את האסכולה הישנה שלה.

אולי אני סתם מודאג יתר על המידה. אולי התמונה השברירית הזו שלה זו סתם אשליה פסיכוזית שלי.

אני מקווה שכן.

זה עדיין לא מקום לנפשות עדינות.

ולמרות שלפעמים נוצר הרושם שאין מקום טוב מזה עלי אדמות, תמיד יש את ההרגשה הקטנה של הניקור הקר שמסתתר שם.

וגם זה יכול להיות פרי הדימיון המעווט שלי...