סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

כמעט ושחכתי איך זה. אילו אנשים טובים היו לי בארבע שנים הללו. איזה אושר זה היה. באמת שכיף נורא כל הסיפור.

אבל חייב לבוא אבל.

לא הלכתי למסיבה של הקורס. קול קטן בראש שלי לא מפסיק לנדנד לי שאני תקוע בעבר. אני מדשדש באותו מקום ומסרב להתקדם. ועוד כשיש לי כזו הזדמנות....

אני פשוט מרגיש שחסר לי משהו שם. אני לא יודע מה...

אני כן יודע.

חסר לי הפתיחות. אני לא מרגיש שאני יכול להפתח שם. אני מרגיש מוקף בחומת קרירות עבה.

זה לא מתאים לי לא להפתח. המקום הזה משנה אותי. אני כבר לא אוהב את מי שמביט בי במראה.

שינוי? ריענון?

לא בבית סיפרנו...