סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

ועבר עלי כ"כ הרבה מאז העדכון האחרון (לפני כמעט 6 שנים).

השתחררתי, טיילתי קצת בספרד, נפרדתי מחברה שלי, עשיתי תואר בטכניון ועוד ועוד...

עברתי על כל הבלוג אתמול. כל מה שכתבתי ב-3 ומשהו שנים ההם והופתעתי.

הופתעתי ששכחתי דברים שכתבתי, דברים שעברו עלי.

הופתעתי שהכתיבה שלי שרדה את מבחן הגיל והזמן, זה עדיין נראה לי טוב.

הופתעתי לגלות שמאוד השתנתי, ועדיין נשארתי אותו הדבר.

מאז שהפייסבוק הגיע לעולמנו, הבלוג איבד מקרנו.

אבל פייסבוק זה לא תחליף.

אני חושב שאני אחזור לכתוב כאן.

אני רוצה לחזור לכאן.

ברוך השב מן המתים,

longhair

סנילי בערבון מוגבל

יש משהו באותם שירים מלנכולים. אותו יחס של אהבה/שנאה שמתעורר בנו כל פעם מחדש. אותו יצר לבכות עד אשר עיננו יעלמו, אך עדיין ללחוץ על כפתור ה-REPEAT, לשמוע שוב את אותה המלודיה מתנגנת ברקע.
הרצון לקחת את הגיטרה, לשבת על כיסא הנדנדה במרפסת, לזייף כאילו אין מחר ועדיין לדמיין את בחירת ליבנו מביטה בנו מהצד כאילו אנחנו לא פחות מכוכב נולד 4.
יש את זה בכולנו, לא משנה כמה ננסה להתכחש, כולנו דביקים עד כדי גועל נפש. ואנחנו אוהבים את זה.

אני חושב שאני אלך לאכול קצת תרד.

longhair.

זעזוע זה לא טוב.

אבל זה מaיג תוצאות.