סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

שכל דבר שתעשו יצליח?

שכל מה שתגעו בו יהפוך לזהב?

שכל בחורה תיפול לרגלכם?

שכל מה שתרצו יתגשם?

אז להפך...

אף אחד לא עוצר לשאול "מה השעה?".

כשלומדים לקרוא, אף אחד לא שואל "מה קורה?".

כשיוצאים לשאוף אוויר, אף אחד לא מפסיק לעשן.

כשאתה לא רעב, אף פעם לא יעזור לך "לא אוהב" (במיוחד אם תפגוש את שמי-הוא-שב).

כשתחבק אהובה, היא לא תאיץ בך לרגע.

כשיבוא שלום עלינו, אף אחד לא ישאל "למה חיכיתם?"

כשתוכאל מרמלדה, לא תחשוב על בלדה.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית.

המפקד שלי קרא לי אליו ואמר לי, "תקשיב בן, X רוצה לראות אותך". "מוזר" חשבתי לעצמי, והלכתי למשרד שלו לראות מה הוא רוצה.

הופתעתי לגלות שהוא עבר לחדר של הקורס, אבל זה נראה לי כמקום מאוד טבעי בשבילו. "שב" הוא אמר לי, אז התישבתי.

"כולנו מאוד מרוצים ממך" הוא התחיל "אנחנו בהחלט רוצים אותך אצלנו". הוא חייך. לרגע לא האמנתי למשמע אוזני. "אנחנו רוצים שטצטרף לקורס. אנחנו רוצים שתבוא להדריך." לא יכולתי לנשום מרוב התרגשות, כ"כ הרבה זמן שאני חולם על לצאת להדרכה, ואני חשבתי לעצמי שעד שנה הבאה אפילו לא יזרקו פיפס על כך. Y נכנסה לחדר, היא חייכה אלי ואמרה "בו, תפגוש את כל הסגר בחדר ליד". יצאתי אחריה כשאני נושם בכבדות. הרגשתי כל פעימה ופעימה בחזי. נעצרתי. "מה קרא?" היא שאלה. הסתכלתי על זרועי. זה בטח חלום, לא יכול להיות לזה הסבר אחר.

צבתי את עצמי. זה כאב. חיוך נמרך על פני מאוזן לאוזן. קפצתי עליה וחיבקתי אותה כאילו לא ראיתי אותה מזה 3 שנים. "זה לא חלום!" צעקתי.

"בוואדי שלא" היא אמרה.

התעוררתי.

ועוד שעתיים לפני הזמן.