סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

יום שני, יום הזיכרון, לקחתי סוף סוף את האוטו לביה"ס. מאוד שימושי העניין. אחרי הטקס והרצאה אם ההוא שכתב את שיר לשלום (שהיה דיי משעמם) צילמתי עוד חומר בסיפרות והקפצתי את רות, גל, טליה ואור הביתה (לא בהכרח בסדר הנ"ל, אבל במקרה זה, כן!). קניתי קילו ומשהו כנפיים (זה אחרי שכבר קניתי עוד קילו ומשהו כנפיים, שני קילו פרגיות ושני קילו קבב שהיה כבר בבית...), 20 פיתות, 3 אגסים, שק תפוחי אדמה, גחלים, שמינייה של מאלט, שמינייה של גולדסטאר, 3 חסה, 2 חומוס (של 600 גר'), כרוב אדום במיונז (גם של 600 גר'), טחינה (של 500 גר'), 2 קולה (ליטר וחצי), 2 ספרייט (כנ"ל), מיץ מנגו (גם כן), מיץ תפוזים (נחשו כמה ליטר), פאנטה אקזוטיק (בקבוק גדול), יין אדום מרלו חצי יבש (לא זוכר כמה ליטר), 1/2 אבטיח ובטח עוד כמה דברים ששכחתי...

בקיצור פי 3 אוכל ממה שצריך ל-14 אנשים שחצי מהם לא אוכלים כמו שצריך (ואחת מהם צימחונית אז בכלל).

אחרי שהזזנו את המנגל ל-22:00 (ועדיין אנשים איחרו), אמא קילפה תפוחי אדמה, טום עזר לי להכין קבבים ולהכין רוטב רוקפור, וניל הכין שיפודים. בסביבות 22:00 הגיעו מיכל וארז, אחריהם גל וטליה, רות, נירית, רון, הילה ואיילת.

הדלקתי את המנגל (עם דלי מיים ליד) ובלי עזרה ממשית מהפירומן. אנשים אכלו, שתו ונהנו. היה ממש כיף! אבל הם לא סיימו חצי מהאוכל או השתיה. שיחקנו שש בש, ניגנו וצפינו בזיקוקים של חצי מגוש דן (איזה כיף זה דירת גג). בערך ב-3:00 נעלמו כולם, ואז אני וטום עמלנו על נקיון הבית. ב-5:00 הבית הבריק. התמטתי על המיטה, עייף אך מרוצה.

הוא הגיע.

סוף סוף הדמעה שעמדה בעיני כ"כ הרבה זמן זלגה.

סופ סוף בכיתי, אבל לא מספיק.

זה שחרר קצת לחץ. אבל רק טיפה.

האם מאגר הדמעות שלי שואף לכנרת?