סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

ללכת לרוקי אמורה לשחרר אותך מהכל.

בתאוריה.

ברוקי הכל אפשרי.

בתאוריה.

אולם מלא בבחורות חצי עירומות אמור להצמיח לך אי-אלו פנטזיות.

בתאוריה.

עבור אי-אילו הצעות מגונות אמורים להסכים לאחת מהן.

בתאוריה.

ללכת לרוקי היה אמור לרפא אותי. להשכיח אותה ממני. להוציא לי אותה מהראש.

בתאוריה.

במעש זה לא עובד בכלל.

במעש בליתי לילה שלם בלחשוב עליה תוך כדי סירוב מנומס לכל בחורה אחרת.

תמיד תענתי שתאוריה זו שטות.

בשעה טובה נסעתי ללונה פארק. אחרי עיקוב "קל" נסענו אני ושתי חברותי לשעבר לכיתה ללונה פארק. למרות הבאלגן ביציאה/חניה/כניסה/תורים/ויציאה מהלונה פארק נהנתי מאוד.

השיא של היום היה לקראת סופו. בזמן שחיכינו שלושתנו בתור האין סופי של הרכבת הרים התחלנו לשיר.

בשלב מסויים התחלתי לשיר את "אילו ציפורים". בזמן ששלושתנו מזמרים אחת חרגה "מעט" מן הסולם (נו טוב... זייפה!). השנייה העירה לה על כך ואמרה לה שהיא צריכה לשיר כמוני.

חזרו שוב על המשפט אחרון. מה לא בסדר בו?

רמז?

היא צריכה לשיר כמוני. אני? שר? לא מזייף?

לא האמנתי שיגיע היום ובוא אני אשמש דוגמא לשירה.

אני כ"כ שמח עכשיו, שפיל ורוד מעופף על פטריות הזיה לא היה מביס אותי במבחן אושר.

(ולא. לא דיברתי על נחמן ששלומו מצויין אגב, מצפה לילד אוטוטו.)

תודה לך!

אין לך מושג כמה היה לי חשוב אותה הערה חסרת משמעות.

עכשיו אני יכול למות בשקט.

עוד 10 ימים אני מתחיל טר"צ (טרום צבאי).

אני מפחד.

זה כמו להתחיל בי"ס חדש.

מה אם אני לא אשתלב?

מה אם האנשים לא טובים?

מה אם אני לא אצליח?

מה אם אני לא מתאים?

מה אם אני אטורטר?

מה אם החבר'ה הקודמים שלי?

מה אם אני אסבול?

לא רוצה להתחיל בי"ס חדש. היה לי טוב בבי"ס הישן.