סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

החיים זה כמו מסטיק, לועסים אותם עד שנגמר להם הטעם.

החיים זה כמו דוקים, תמיד יהיה מי שיפיל אותך, ואם לא אתה סתם מוקצן.

החיים זה כמו פאזל, רצף של חלקים שמרכיבים תמונה גדולה.

החיים זה כמו מרתון מטריקס, ארוך ומשעמם עם כמה פואנטות פה ושם.

החיים זה כמו 1+1, כולם יודעים מה התשובה אבל תמיד יש את המתחכמים האלה שיוכיחו שזה לא 2.

החיים זה כמו ספר טוב, אתה רוצה אבל לא רוצה להגיע לסוף.

החיים זה כמו להוריד את הפח, לאף אחד אין כח לזה אבל אין ברירה.

החיים זה כמו סרטן, מתים מזה בסוף.

החיים זה כמו אין אונות, עם קצת מאמץ ועזרה, גם זה יסתדר.

החיים זה כמו כובע, למה כובע? כובע למה!

החיים זכמו סרט, כולם חיים בו.

החיים זה כמו נשים, אי אפשר איתן, אי אפשר בלעדייהן.

החיים זה כמו לחם, אף אחד לא אוהב את הקשה אבל גם אותו אוכלים.

החיים זה כמו לזכות בלוטו, הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי.

החיים זה כמו "החיים זה כמו", רצף שטויות שלא באמת אומר שום דבר...

שוב אני חושב עליה (כי למעשה לא באמת הפסקתי).

שוב הגענו לסיטואציה שהייתה נתפשת כמושלמת לולא פרט קטן (כמו הרגשות שלה).

שוב כתבתי על כך בבלוג ועל כמה שאני אוהב אותה ("ארוע חד פעמי" אמרתי לעצמי, מה הסיכוי שהיא תראה דווקא את זה?).

שוב היא קראה כאן את הכל (למרות שהיא נעדרה כחצי שנה, לעזאזל עם הסטתיסטיקה...).

שוב היא הרגישה רע מכל הסיפור וממה שעובר עלי (וגם אני כלפיה. מעין משחק פינג-פונג אומלל).

שוב אני נאלץ להכריח את עצמי לעבור הלאה (זוהי הנקודה בא אתן, הקוראות, יוצרות איתי קשר).

שוב אני מגלה כמה קשה זה (ולג'ובניק כמוני, קשה זה לא רק בלחם).

די מצחיק כל העסק הזה (אבל אני עדיין לא משועשע).

שניינו על שמיכה, תחת שמיים זרועי כוכבים יפיפיים, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא על הבחורה היפה ביותר בעולם השוכבת לידי.

ולמרות שראיתי עשרות כוכבים נופלים, אני יודע שמשאלתי לא תתגשם.

איתי היא לעולם לא תיהיה.

החיים הם כמו מטר מטאורים,

המון נקודות של אור שמפיעות ונעלמות ללא כל סיבה.