| |
מתל אביב לונקובר, מאשה עובדת 24/7 ליוגוסטית שבעיקר נושמת,
משנה לשנה ורגע לרגע.
על ניהול המעבר שבין כל אלו. |
כינוי:
RavitCa מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2005
מה הורים רוצים?
בעיקבות הפוסטים של
גמכנאמא
ושל
ענף רנק
עלו בי מחשבות וסיכומים:
הורים רוצים שילדהם יהיו מאושרים על זה אין ויכוח.
השאלות כמובן מגיעות אחרי הקביעה הזו:מיהוא אדם מאושר ואיך מראים לילד את הדרך להפוך לאדם כזה.
בעיניי אדם מאושר הוא אדם היודע להגדיר ולממש את רצונותיו,אדם היודע להרגיש,אבל במקביל גם לחשוב,אדם שיודע את המידה הנכונה בין נתינה לקבלה ולכן גם מיומן ביצירת קשרים חברתיים וזוגיים,אדם שאוהב ומקבל את עצמו ולכן גם את האחרים, והם גם אוהבים אותו.אדם שגם כשקשה,לא יוותר ויגייס את מיומנותיו לפתור את הבעיות,ואם הן בלתי פתירות, שיראה את חצי הכוס המלאה,וימשיך הלאה.
הנה, הגדרתי לעצמי לאיזה נשים אני מבקשת שבנותיי יהפכו,השאלה כמובן-איך עושים את זה?
איך עוזרים לילד להגדיר ולממש את רצונותיו?הריי ילדים לא תמיד יודעים מה הם רוצים וגם כשהם רוצים דבר מסוים הוא יכול לפעמים לגרום להם נזק או להכשיל אותם בהמשך.
אין כמובן תשובה אחת ואין פורמט קבוע,וכל ילד עם הנטיות שלו והיתרונות שלו,שאותם צריך לחזק,והחסרונות שלו,שעליהם צריך לעבוד. התפקיד שלנו בתור הורים הוא להיות מספיק רגישים היכן להציב את הגבולות והיכן לתת להם חופש בחירה.זוהיא שאלת השאלות שאנו שואלים את עצמנו בתור הורים. התשובה היא תמהיל שמורכב מתפיסת החיים והאופי של ההורים, והאופי של הילד שלהם.לכן הויכוחים על חינוך כה נוקבים,מכיוון שעל השקפת עולמנו ועל אופיינו(על כל יבלותיו) אנו מדברים,ומכאן הצורך העז להגן על דעתנו.
אז מה הנוסחא המשפחתית שלנו ל"חינוך נכון"?
ביתי הבוגרת,בת ה13.5 אוהבת ומוכשרת ללמוד.היא כבר כמה שנים יודעת שתרצה להיות עורכת דין ולכן חשוב לה(לה-לא לי)להוציא ציונים טובים.
בשנה האחרונה גילתה הגברת שאם היא רוצה מאיות היא צריכה להשקיע-לא כי אמרתי לה,כי היא פשוט קיבלה כמה פעמים ציונים נמוכיםוככה היא למדה,על בשרה,לפי הנסיון.כרגע אני סומכת עליה שיש לה את הכלים לממש את הרצונות שלה(שלה-ולא שלי). אז מה הגבולות שלי במקרה שלה?אם אראה התדרדרות משמעותית בלימודים,ושבמקומה אין שום תחום עניין אחר,אם אראה שהיא מעבירה את הימים ללא תשוקת עשייה,ללא שימחה-אז אתחיל לדאוג.אם היא תבוא ותאמר שהיא שינתה את דעתה ושכרגע לימודים לא מעניינים אותה אבל היא החליטה להתמסר לצילום -זה גם בסדר מבחינתי,כי אני יודעת שיש לה את היכולות האינטלקטואליות להשלים ציונים במהירות,אם תירצה גם אחריי צבא.
לעומת בכורתי,ביתי הצעירה בת ה7.5 לא אוהבת ללמוד-פשוט לא אוהבת.
מבחינתה הבית ספר האידיאלי זה בית ספר שיש בו הפסקות בלבד.
אז מה זה אומר שאני אוותר לה על בית ספר? לא בהחלט לא.
אנחנו כמובן מתגייסים לעזור לה ולעודד אותה,במיוחד בחשבון,ואני אתעקש כמובן שתסיים תיכון.במקביל נפתח את היכולות האומנותיות המדהימות שלה ואתעקש איתה על הגדרת משימות משותפת וסיומן.
הגבולות אצל הצעירה שלי משורטטים צפופים יותר וגבוהים יותר,מאשר אצל הבכורה, בגלל נטייתה לעצלנות וחוסר האמביציה שלה.
אצל הצעירה הדגש הוא על סיום משימות וקונסיסטנטיות.אינני מצפה שתלך לאוניברסיטה,ואינני מצפה לציונים גבוהים בבית ספר.אני כן מצפה ליותר אמביציה וליותר קונסיסטנטיות,בתחומים בהם היא מצטיינת(לאו דוקא בבית ספר)אני כן מצפה שתמצה את היכולות האומנותיות שלה,ושתהיה פעילה יותר.
לסיכום:הטיפול בכל ילד שונה,ספציפי ואישי,כל ילד דורש גבולות שונים ומסגרות שונות,ויש כאלו שאינם בנויים להצליח במסלול הסטנדרטי ומבחינתי זה בסדר כל עוד הם יודעים מה הם רוצים ופועלים למען מטרתם.
זהו-עד כאן האני מאמין שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
