גם הפרפרים צריכים לעבור דרך עד שיוכלו לעוף.

החיים שלנו הם מרדף אחרי הזמן. אנחנו חיים במרוץ.

עסוקים כול הזמן בחיפוש אחרי משמעות לחיים שלנו.

ברגע  שתינוק נולד, הוא מתחיל למות.

וגם לכם עכשיו  יש שנייה אחת פחות בחיים שלכם. מצטער.

משום מה יש לי את הצורך  הזה להצטער כול הזמן.

אני רוצה לשטף אתכם בחוויה מדהימה שעברתי.

אולי חלקכם יחשבו שאני משוגע אבל ממש לא אכפת לי.

תמיד אהבתי את הטבע, לא, פארק הירקון לא נחשב בעיני כטבע. טבע בעיניי זה מקום בלי כבישים בלי חשמל בלי שבילים, נטול טכנולוגיה וחידושים ועם אפשר גם בלי אנשים. כזה שאפר לנשום מהאף חזק פנימה אל הראות ולהוציא לאט דרך הפה. להרגיש את הרוח המלטפת בשיער ופשוט להירגע.

כזה טבע, כמו שאני אוהב יש ליד ביתי למזלי הרב. אני מרבה לרוץ שם לאור שקיעה ולהתענג על הרגע.

לפני כמה ימים רציתי לגוון את הפעילות השגרתית, וחשבתי לעצמי שאם כבר להרגיש טבעי בטבע אז ללכת עם זה עד הסוף, אבל באמת עד הסוף. ניחשתם נכון, בערום.

נכון אתם שאולים את עצמכם עכשיו:"מה הוא מפגר"? "ועם מישהו היה בא"? " ועם הייתה נתפס ככה ערום מול אנשים" "מה לא היה לך קר"? "מה ואיפה שמתה את הבגדים באותו הזמן"? "ערום ערום"? "כאילו, לגמרי"?

"תאמין לי אתה לא נורמאלי" "איזה קטע חבל שלא הייתי שם כדי להנציח" "לא אתה לא רציני" וכ'ו.. וכ'ו.. וכ'ו..

אז כן אני הכי רציני שהייתי אי פעם. זה מדהים.

 תחושה טבעית נטולת לחצים. מלאת אדרנלין והרפתקאות. מומלץ בחום.

בחיים לא הרגשתי כול כך נקי, כול כך טהור. לשבת בפרדס, לשכב על האדמה ולהריח תפוזים.

ואוו, אין מילים בכדי לתאר זאת. לקחת פסק זמן מהמציאות רודפת הטכנולוגיה שלנו, לחזור לשורשים (תרתי משמע) להרגיש טבע, טבע ועוד קצת טבע.

עצה שלי, לכו על זה.

נתראה בקרוב...