כשאיבדת הכל- ולא נותר דבר להפסיד...

היא הייתה שארית רקב של תמיסה ממולחת. יש שיגידו מלאך, ויש שיאמרו הפרשה של העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום, טינופת מצטברת של רבבות שנים נערמות- אבל איך שלא יציגו זאת היא הייתה תוצר לוואי של הליך מבחיל בהרבה מכל הליך כימי ו/ או ביולוגי שהאנושות פגשה בה.

תחילה היא נעמדה על רגליים אחוריות, מנסה להתייצב בגמלוניות. לאחר מכן פקחה את העיניים וראתה. היא ראתה עוד קצת ונתנה לזה צ'אנס שלישי. כשזה היה שוב יותר מדיי היא עצמה אותן והושיטה יד לפנים. יד נוספת. צעדים ראשונים בעולם מחורבן וחדש.

ראשה היה כבד עליה, עיניה מלוחלחות, ונשמתה מעורפלת. אפה הקטן נשם חמצן קר מדיי, רטוב מדיי, עמוק מדיי, והיא הרגישה דפיקת לב ראשונה. בחילה. הגרביטציה היתה חזקה מדיי, היא התיישבה בזהירות ונתנה לראשה האליפטי לנוח על משכבו בשלום.

היא היתה קטנה כמו שרק מדענים יודעים שאפשר להיות קטן, וחזקה כמו שרק הדובים יודעים איך להיות. וכרגע היא לא יכלה אפילו לנשום. היא בהתה בחלל והציבה מטרות קטנות- הניחה מסת גוף, הסתגלה לממדים החדשים, נגעה בעצמה, גלתה יד, ועוד יד, ועוד יד, ועוד....

היא לא היתה נהדרת בשום מובן קסום כזה, כפי שאתם מאחלים לעצמכם לדמיין. היא היתה מה שהעולם לא יכל לסבול עוד בתוכו. היא היתה תחלואת המין האנושי. היתה בינינו. והיא בכתה.