אני במשבר. כבר הרבה מאוד זמן. שנים. שנים על גבי שנים. אני במשבר. משבר כתיבה.

פעם היה לי יותר קל, כי גססתי, הנפש שלי גססה וכאב לי כל כך עד שהדחף לכתוב בער לי בקצות האצבעות.

היה זה כאב שפער בי חור שגדל מידי יום, הפך ונהיה כל כך ממשי, עד שהוא שרף לי יותר פיזית מאשר נפשית.

האש הזאת הרגה אותי אך בירכה אותי בפרץ יצירתיות שהתפרס על גבי ערמות של דפים וקבצים במחשב.

האש הלכה וגדלה, גדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה עד שכמעט הרגתי את עצמי. עד שלפתע מצאתי בי כוחות

וחזרתי לחיים. אבל אז מתה לי ההשראה.

זה לא שאני לא כותבת היום בכלל, להפך, הכתיבה שלי הולכת ומשתפרת עם השנים ואני יודעת

במאה ועשרה אחוזים שיש לי כישרון רב לזה. אוצר המילים שלי הולך וגדל ואפילו התחלתי לכתוב שירים באנגלית

בשנה האחרונה וכמה מהם הם מאסטר פיס של ממש. וכן, הדיקדוק שלי נפלא ואוצר המילים שלי הוא פואטי ומקסים.

העניין הוא שאני לא מחויבת לזה כמו פעם. לא זקוקה לזה כמו פעם. פעם זה היה האוויר שלי.

היום זה פשוט עוד כישרון שיש לי, ואני שונאת להרגיש ככה. פעם הכאב היה זה שהזין אותי לכתוב

והיום אחרי שהכאב נעלם, נעלמה גם ההשראה. הרבה זמן לא הצלחתי למצוא השראה נוספת מלבד

הכאב, ולשמחתי אפשר להגיד שבשנה אחרונה מצאתי; האנשים שסביבי, העולם שעוטף אותי,

האהבה שיש בי, נקודת ההשקפה שלי על החיים, האנרגיה שמעבירים אלי וזאת שאני מעבירה בתמורה,

השאיפות המטורפות שלי, הפחד מלא להגשים את השאיפות הללו כי אני יודעת שפשוט אין לי דרך אחרת 

לחיות, וסתם מחשבות שעוברות לי בראש כשאני מנומנמת והשמש קופחת לי על הפנים. 

הבעיה היא שאני לא מחוברת ומתחברת למה שאני כותבת באמת, וגם כשאני כותבת שיר

נפלא, זה מרגיש לי כמו ללדת ילד של מישהו אחר. אני יולדת מילים יפות וחסרות רגש, אפילו כשהן

באות מהמקום הכי כנה וזה גורם לי להרגיש מזויפת ומכנית, כאילו נהפכתי למכונה שיוצרת

שירים מבלי להרגיש כלום. ומעבר לכך, מלבד את הטקסט עצמו, אני לא מצליחה לאהוב את מה שאני יוצרת באמת.

זה כמו לאהוב את האחיין שלך, את תאהב ותעריך אותו אבל אך פעם לא כמו את הילד הפרטי שלך.

ואני רוצה להרגיש שוב שהשירים שלי הם הילדים שלי. ולא אחיינים מדרגה שלישית.

אם אני צריכה לשים אצבע על מקור הבעיה, אז אני חושבת שהיא נובעת מעצם העובדה 

שהתת מודע שלי מרגיש שכל ההשראות שציינתי מקודם, לא חזקות מספיק כמו כאב.

וזה בולשיט. כי גם שיר על אנרגיה שעוטפת אותי יכול להיות מספיק חזק, עמוק ולבוא

מהמקום הכי כנה ממש כמו כאב. זאת בעיה חמורה ואם לא אפתור אותה בקרוב סופי 

יהיה רע. בכל זאת, מתישהו אני מתכננת לעשות קריירה מהמילים שאני כותבת,

ואני צריכה ללמד אותן להרגיש חזקות מספיק גם כשהן לא מתפרצות מהכאב.

מישהו מכיר מורה פרטי טוב למילים?