נכון, נפצעתי.

נכון, זה לא אשמתי ולא קרה מרצון.

אז למה אני מרגישה אכזבה עצמית כל כך גדולה?

למה בא לי לבכות כל פעם שאני חושבת על זה?

אבא מאוכזב ממני? אני יודעת שלא, שהוא דואג, אבל הייתי הגאווה שלו.

והפרצוף שהיה לו בסוף המסע סיכה שלי, בטקס סיום מסלול..

זה לא קרה מרצון, לא קרה באשמתי.

אז למה אני מרגישה אכזבה עצמית כל כך גדולה?