| 7/2010
תשעה באב - מהותו של יום
הפוסט הזה עומד להיות ארוך מן הרגיל (שמעתי את אנחת היאוש שלכם!). יש סיכוי סביר שאחלק אותו לשנים, אבל בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא החלטתי. סתם כך, שמתי לב שלאחרונה אני נוטה לאריכות יתר; ואם כבר מדברים על אריכות יתר, הפרוייקט שעומד כרגע בראש מעייני לסיום בתוך חודש-חודשיים הוא סדרת מאמרים בפיזיקה (בעיקר תיאורטית). הבלוג הוא לא המסגרת המתאימה לכך ורוב הסיכויים שהסדרה הזו תמצא את דרכה למגירה עם אחיה ואחיותיה מן השנים הקודמות, אבל אני מוכרח לכתוב על כך.
שלב ההצהרות הסתיים והגיע הזמן לעסוק בנושא שבו אמור הפוסט הזה לעסוק.
אסף וול ויחיאל פליישמן כתבו ב-ynet מה הם חושבים על תשעה באב, כל אחד מזווית ראייתו (אמנם פליישמן כתב בנימה הומוריסטית, אבל קרוב לודאי שבדבריו נכנסו כמה מהרהורי לבו האמיתיים). לפני שאתחיל את עיקר דברי, אני מרשה לעצמי להיות קטנוני ולהעיר כמה הערות על מאמרו של אסף וול.
ראשית, חז"ל מציינים את שנאת החינם כסיבה שגרמה לחורבן בית שני. בית ראשון חרב מפני שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (מסכת יומא, דף ט עמוד ב). כיון שכך, אין לערב את צדקיהו שמרד במלך בבל עם שנאת החינם שלא היתה קיימת בבית ראשון.
שנית, אינני יודע אם החלק הזה כלול במבחני הבגרות בהיסטוריה (שכן אני מתכוון לעבור את המבחן רק בחורף), אך סביר להניח שכן, או לכל הפחות היה כלול בתקופת היבחנותו של מר וול. אחרת, כיצד ניתן להסביר את בורותו בנושא? מורדי יהודה היו השלב האחרון של חורבן בית שני. החורבן החל למעשה כמאה שנים קודם לכן עם דריסת הרגל שניתנה למצביא הרומי פומפיוס בעקבות ריב האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני (או במילים אחרות - שנאת חינם). מלבד זאת, מנין לו הידיעה כי המלחמה הפנימית בין גושי המורדים בירושלים העליונה והתחתונה לא היתה גורם מכריע בכיבושה של ירושלים? בהחלט ייתכן כי אילו היה שלום ושיתוף פעולה שורר בין שתי הקבוצות, הצבא הרומי לא יכול היה לעמוד מולם.
שלישית, וגם זו הערה היסטורית, צדקיהו היה אחד השלבים האחרונים של תהליך חורבן בית ראשון שהחל כבר בעת עלייתו של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וביטול עצמאותה המדינית של יהודה, כפי הנראה מנבואות החורבן של ירמיהו שהחלו הרבה לפני עלותו של צדקיהו לשלטון.
כמו כן, אני מרשה לעצמי להיות קטנוני בנוגע למאמרו של פליישמן ולהעיר כמה הערות:
ראשית, אין הלכה המחייבת לישון עם אבן תחת הראש. אין!
שנית, דבריו לגבי אכילה ושתיה לשיעורין - "נשים הרות השותות פעם בשעה מפקק של בקבוק" הינם בורות מוחלטת. אכילה ושתיה לשיעורין הינה הלכה שנאמרה אך ורק ביום כיפור שחיוב הצום בו הוא מן התורה, לא בתשעה באב שחיובו הוא מדברי סופרים.
ועכשיו, די לקטנוניות. הבה ניגש לנושא העיקרי.
אסף וול מאמין שעבור רבים מן המקוננים על חורבן הבית והמצפים לבנייתו, אין הדבר אלא מס שפתיים בלבד. ייתכן. לא אוכל להתווכח בתחום שאינני בקיא בו. אחרי הכל, אינני יודע תעלומות ומחשבות בני אדם. הפריבילגיה הזו אמנם שמורה לה' לבדו, אך ייתכן שמר וול קיבל חלק ממתת שמים זו.
הוא מתאונן על אותם המרבים בסיגופים ובקינות בה בשעה שהם עוסקים בהרס הבית השלישי, בקנאה, בשנאה ובתחרות. והוא צודק, גדול ממנו כבר התאונן על כך שהאנשים אינם מבינים כי העיקר איננו הצום אלא המשמעות שלו. היה זה ה' בכבודו ובעצמו ע"י נביאו ישעיהו (נח): "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" - מתאונן העם. תשובת ה' מפורטת: "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ, הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע! לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם! הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם - וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי - אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ. וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".
אבל אסף וול לעומת זאת - טועה. אין טעם בצום ובאבל על חורבן הבית בלבד או גם בציפיה לבניינו. הצום והאבל נועדו למטרה אחת: להזכיר לנו את הסיבות שגרמו לחורבן ולבער את אותם נגעים קשים מקרבנו. רק אז נהיה ראויים לבניין הבית. על מה שהיה ועבר אין טעם לבכות ולהתאבל כי אם על הסיבות שהובילו לכך ושעדיין קיימות ופושות בתוכנו. איך כתוב במדרש (איכה רבה פרשה ד)? "כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף', ומה אומר 'מזמור לאסף'? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'". הבית הוא סמל, הוא החופה. הבעיה האמיתית היא בשנאת החינם, בבן שיצא לתרבות רעה.
הזכרתי כבר בעבר את ביאורו המעניין של ד"ר אהרון ברט ז"ל למאמר חז"ל "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד): "שעבוד מלכויות" של שמואל אין
פירושו שעבוד ישראל בידי האומות בלבד. הכוונה היא ששום עם לא ילחם עוד בעם
אחר, ושום עם לא ישעבד עם אחר. "שעבוד מלכויות" במובן הרחב הזה יחדל מפני
שהעמים יבקשו תורה מפי ה' וע"י כך תסור מליבם רוח הכיבוש. לפיכך הקדים
הכתוב "יורנו מדרכיו" ל"וכתתו חרבותם לאתים". אז יבינו האומות שהמגמה
העילאית היא שלמות. ואין שלמות בלי שלום. זה שאמר צפניה הנביא "כי אז אהפך
אל העמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (ג, ט). הרמב"ם מזהיר
מאד לא להכנס לפרטי פרטים של פרשה זו (הלכות מלכים יב, ב). אבל גם הוא
אומר שבימות המשיח תשוב הנבואה (מורה ב' פרק ל"ו; איגרת תימן ג קרוב לסוף).
ובמשנה תורה הוא אומר "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה
ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"
(שם יב, ה). ידע מורנו הרמב"ם כי מלחמות אינן מתלקחות מאליהן. סיבות יש
להן. אם תבטלנה הסיבות תחדלנה המלחמות. שלא יהא עוד רעב, קנאה ותחרות -
משמעותו שלום כללי. כי במקום שיש רעב, גם קנאה ותחרות ישנה, ובמקום קנאה
ותחרות שם המלחמות. הרי זה מלמדנו מה חובתנו בכל עת. הרעב לא יחדל מאליו,
ובל נסמוך על הנס בדבר הנתון בידינו. נסמוך על עזרת ה' ונעשה את שלנו. על
בני אדם לשקוד על ייצור מספיק. על בני אדם לשקוד על חלוקה צודקת. והרי זה
שוב ענין של צדקה ומשפט. ואולי זה מסביר הסבר נוסף מדוע ירמיהו (כב, טו-טז)
מזהה צדקה ומשפט עם דעת ה'. רשאים אנו לקוות שה' יביא בחסדו הגדול את ימות
המשיח גם אם איננו ראויים לכך, אבל בכל יום ובכל שעה עלינו לעמול למען
יונחו היסודות לבנין הנשגב.
כל הרווחה והשלום לא יהיו תוצאה של ביאת המשיח ובנין הבית. להיפך! ביאת המשיח ובנין הבית הם תוצאות של השלמות שתשרור בעם ישראל. העם בימינו מפולג לא פחות, אם לא יותר, משהיה בזמן החורבן. מאבקי גאוה וכוח בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים ובין פלגים פנים מגזריים בכל אחד מן המגזרים הללו הם סיבה מספקת לקבור את ההישג המרשים, ששמו "מדינת ישראל", באדמה. הצום נועד לעורר אותנו לשפר את דרכינו ומעשינו ולהביא אותנו לשלמות בדיוק בתחום זה.
ולכל אלה שצמים ועוברים הלאה ושהיו שמחים לבטל את הצום (וכאן אני מתייחס לדברי פליישמן בפסקאות הסיום של מאמרו), תשובת ה' כבר נאמרה כשביקש העם לבטל את צום תשעה באב אחרי בנין הבית השני (זכריה ז): "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?! וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" - לה' אין כל טעם בצום, כי אם לעורר את הלבבות - "הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב". ואלו הם הדברים: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם".
ולסיום, אחתום בדבריו של ברל כצנלסון שנאמרו בעקבות טיול ומחנה קיץ שערכו מדריכי תנועת הנוער של העבודה ביום תשעה באב: "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן - היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". והוא גם פירט: "את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה...כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".
בציפיה לשלום ואחדות, לאהבה ואחוה ולגאולה שלמה,
שלכם,
בן ישיבה.
נ.ב. זה רק נדמה לי, או שבאמת הפוסט הזה לא היה ארוך מן הרגיל?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
