יומנו של בן ישיבה
היומן הראשון שלי, והוא לא אנלוגי... |
| 8/2010
ציפורניים
חשבתם פעם מהן ציפורניים? לכאורה אין בהן שום דבר יוצא דופן, הן בסך הכל שכבה קשיחה עשויה קראטין המכסה את קצות האצבעות והגדלה ללא הפסק. אבל עבורי, יש להן משמעות מיוחדת.
יש לי תחביב מוזר: אני נוטה לגדל את ציפורניי. לא סתם להניח להן לגדול, אלא להניח להן לגדול לאורך לא סביר. אני נוטה להשתמש בהן לעיתים קרובות לשימושים שונים, או סתם לחכך אותן אלה באלה מתוך שעמום.
אנשים רבים תוהים, חלקם מתוך נימוס, חלקם מתוך סלידה, מדוע אני נוטה לגדל את ציפורניי פרא. חלקם מזדעזעים: "עוד לא גזזת? רוץ לגזוז!". צודקים הם. ההלכה קובעת כי ציפורניים ארוכות מהוות חציצה. מדוע, אם כן, אינני שש לגזוז את ציפורני?
כדי לענות על השאלה הזו, אשאל אתכם שאלה משלי: הרגשתם פעם הרגשה מוזרה לאחר גזיזת הציפורניים? לא? ידעתי. אני כן. בכל פעם שאני גוזז את ציפורניי אני חש את אותה הרגשה מוזרה. אני חש חשוף, חלש וחסר אונים. אני נוטה לגדל את ציפורניי משום שכשהן ארוכות אני חש שאני שוב בשליטה, שאני מוגן, שיש לי יותר כוח, יותר ביטחון.
אין לי מושג איך להסביר את התופעה, או לפחות - לא היה לי, עד היום. היום חשבתי על זה. משום מה, תוך כדי נקישה בציפורניי על לוח הזכוכית של המראה, נזכרתי שהקבלה טוענת כי בציפורניים ארוכות נאחזים כוחות טומאה. אז "נפל לי האסימון"! פתאום שמתי לב שכשציפורניי ארוכות יש לי חשק לתקוע אגרוף בכל דבר, פתאום שמתי לב שיוצא לי לסגור את כף היד שלי בחוזקה עד שהציפורניים החדות ננעצות עמוק בבשר, סתם כך, בלי הסבר הגיוני. ואז הבנתי: הציפורניים הופכות אותי לחייתי! אין שום הסבר אחר לכך שאני צריך לעצור את עצמי בכוח מלתקוע את הציפורניים בזרועו של מישהו בשל דחף בלתי מוסבר. אין שום הסבר הגיוני לכך שאני נעשה תוקפני וחסר רחמים דוקא כשציפורניי מגודלות.
אי אפשר להמשיך כך! אני רץ לגזוז.
שלכם, בן ישיבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
